לקח לי ארבע שנים אחרי לידת ילדתי השנייה לחזור לגניקולוג. זה גם לא נבע מטראומת לידה מתמשכת או חרדת מעיל לבן. בכנות הייתי עסוק ועצלן ושום דבר לא היה עם הנרתיק של ol כך המשכתי לדחות את זה. לבסוף מצאתי רופא ולקחנו זמן לדבר על ההיסטוריה הרפואית שלי. בשלב מסוים היא שאלה "כמה הריונות עברת?" לבי שקע כשהזכרתי שבילדת התינוק השני שלי לא מוחקת את האובדן שסבלתי בין לידות ילדי.
ההריון הראשון שלי לא היה מתוכנן, אבל בברכה. מבחינה רפואית לא ניתן היה להבחין בכך שהוא היה מסובך ובדרך כלל לא רגיל. במאי 2013, כשבני היה בן 20 חודשים, התחלתי להרגיש "לא את עצמי", אז עשיתי בדיקת הריון. זה מיד עלה כחיובי וצחקתי, הוצאתי את זה לבעלי. "מותק! זה קרה שוב!" עוד הריון לא מתוכנן אך עם זאת מרגש. תינוק נוסף, והפעם ידענו מה המשקל של אותה מציאות. ידענו מה נאמר להחזיק אחד ולדאוג לאחד ולראות אחד מתבגר. ידעתי מה זה לשאת הריון עד כה.
אך ברגע שההיריון הזה נעלם לאחר יומיים של התכווצויות עזות ודימום אדום בוהק.
צמצמתי את ההפסד, בעיקר מכיוון שהייתי רק כמה שבועות ולא ידעתי אפילו שאני בהיריון זמן רב. זה בכל מקרה לא היה מתוכנן, וידעתי שכל כך הרבה הריונות מסתיימים בהפלה. אבל הייתי שבור לב, כואב, והתביישתי ונבוך. שבוע אחרי שנשברתי סוף סוף ופשוט המשכתי להתייפח, "אני לא בסדר."
הרגשתי את רגשותיי. דיברתי עם החברים שלי. אכלתי הרבה שוקולד. חיברתי את בני. עם הזמן הרגשתי בסדר. לא טוב יותר, אבל בסדר, וידעתי שאני מוכנה לנסות להיכנס שוב להריון. תוך שני מחזורים, ארבעה חודשים לאחר ההפלה, הייתי בהריון.
אבל לא נהניתי מההיריון הזה באותה הדרך בה נהנתי מהראשון שלי, במיוחד לא בימים הראשונים ההם. בעוד שאני כמובן דאגתי במהלך ההיריון הראשון שלי, לאחר אובדן ההיריון הבנתי בדיוק מה עומד על כף המאזניים בשלישי. ידעתי איך ירגיש אובדן, ושהאובדן יתווסף בכל יום נוסף שנשאתי. הכרתי את היגון בצד השני ופחדתי ממנו, במיוחד כשחשבתי להצטרף אליו לכאב שעדיין היה קרוב מאוד לפני השטח.
זה כבר לא בחוץ, פועם ומחוספס, אבל מדי פעם אלך לקופסה בה נשמר הכאב ופתח אותו בלי להבין מה יש בתוכו.
הבת שלי נולדה במאי 2014, כמעט בדיוק שנה אחרי שאיבדתי את ההיריון השני. אני מרגיש (באופן לא הגיוני) אשם בכך שאני מודה בזה, אפילו עכשיו, אבל הייתה כמות עצומה של ריפוי שבאה עם זה. זה לא מחק את כאב האובדן שלי, אבל זה הקל את זה - עזר לתחוב אותו לתיבה שתמיד אשמור, אבל בדרך כלל סגור ולא יוצא מהדרך.
למען האמת, ברוב הימים אני לא חושב על ההפלה שלי. לא עוד. ואני מרגיש אשם באופן לא הגיוני גם בזה לפעמים. עובדה זו הייתה נראית בלתי אפשרית לפני ארבע שנים. אז הרגשתי את זה בחריפות בכל יום ויום וראיתי תזכורות לאובדן שלי בכל מקום. אי אפשר היה להיות מאושר באמת לכל מי שהכריז על הריון, וזה הרגיש כאילו בכל מקום אנשים מכריזים על הריונות. אבל החיים ממשיכים ואנחנו מייצרים זיכרונות חדשים ויפים שלא מוחקים את צערך אלא נותנים לך שמחות נוספות לשאוב מהם.
ובכל זאת, יש מקרים שבהם אני נתפס על המשמר, כמו אצל הרופא שלי, וזוכר שהכאב עדיין שם. זה כבר לא בחוץ, פועם ומחוספס, אבל מדי פעם אלך לקופסה בה נשמר הכאב ופתח אותו בלי להבין מה יש בתוכו. ואז אני זוכר שוב, "אה כן. זה היה כאן לאורך כל הדרך, מחוץ לטווח הראייה, אבל מאוד בחלק אחד."
