מרגע שנולד ילדתי הראשונה, לפני למעלה מ -11 שנים, חיי נסבו סביב האימהות. בטח, יש לי תפקידים אחרים. אני בן זוג, בת, אחות, סופרת, רץ ודאגה אובססיבית. אך הורות היא הרף שלגביו מוגדרים כל התפקידים האחרים. ידעתי שאזרוק את עצמי לאמהות ברגע שבדיקת ההיריון הפכה לחיובית, והשנים שחלפו מאז הוכיחו שאני הורה מסוגל, אוהב, אמין. למעשה, אני יודע שיכולתי לעשות אימהות גם בלי בן זוגי. אני לא צריך שהוא יהיה האמא שהילדים שלי רוצים או צריכים.
אני ובן זוגי היינו יחד 14 שנה, שזה כמעט מחצית חיי. כשגיליתי שהייתי בהריון, לעומת זאת, זה כמעט סיים את מערכת היחסים בינינו. ההריון לא היה מתוכנן, החיזור שלנו היה חדש יחסית ולא היינו מוכנים להיות הורים, כלכלית או רגשית. אבל ברגע שהילדה הקטנה שלנו נכנסה לעולם סדרי העדיפויות שלנו השתנו, ולמדנו להיות הורים טובים יותר עבורה, ושותפים טובים יותר זה לזה. עמדנו מול האתגרים של הורות חזיתית, יחד.
למען ההגינות, אני יודע שיש רגעים שבהם בן זוגי יכול לומר בביטחון שהוא יכול לעשות את כל האבא בלעדי. אחד הרגעים האלה, אני בטוח, הוא שהייתי סובל מדיכאון אחרי לידה. כשלא יכולתי לגרור את עצמי מהמיטה, הוא קם בלילה והאכיל את התינוק החדש שלנו. כשלא נכשלתי בקשר עם בתי, הוא נכנס פנימה. כשבכיתי במשך שעות בכל פעם וסבלתי מהשקפות אובדניות, הוא היה ההורה המפנה שסיפק את הצרכים שבתנו לא תוכל לחיות בלעדיה.
אולם לאחר שאובחנתי והתחלתי טיפול, הוא ויתר במודע מהאחריות שלו. לפני שידעתי זאת הייתי ההורה הראשוני, וככה זה היה מאז. החלטתי להישאר בבית עם הילד שלי, פשוט כי לא סמכתי על אף אחד אחר שיטפל בה כמו שאני יכול. אבל לא היינו מספיק יציבים מבחינה כלכלית בכדי לשרוד על הכנסה אחת בלבד, ולכן הייתי צריך גם לקחת משרות נוספות ולמצוא דרכים להשלים את הכנסותינו בעבודה מהבית. עבדתי, וקיבלתי את האחריות של אמא במשרה מלאה, בו זמנית. ולפני שידעתי זאת, זה הפך לנורמלי החדש שלי.
הוא פשוט לא מספיק מסוגל להיות מושקע באותה הפעילות היומיומית של המשפחה שלנו, מה שמציב אותי אחראי על הכל.
כתוצאה מכך, ובלי שום דופי משלו, בעלי הקשיח מפספס את מרבית הזיכרונות שיש לי ולילדים שלי. הוא עובד שעות ארוכות כך שבסופו של משמרת, הוא כל כך מסודר שאין סיכוי שיש לו אנרגיה לעסוק ולהיות נוכח. אז לסגנון ההורות שלנו יש חזון יחיד: שלי. כשהוא כל כך אבוד בטלפון שלו, כך שהוא יכול לפרק את הדחיסה, אני עסוק בלהתייחס לילדים או לבשל או לנקות או לעשות מספר דברים נחוצים על מנת לוודא שהמשק הבית שלנו נשאר שלם. הוא פשוט לא מספיק מסוגל להיות מושקע באותה הפעילות היומיומית של המשפחה שלנו, מה שמציב אותי אחראי על הכל. להביא את הילדים לבית הספר וממנו, לקנות מכולת ולבשל את כל הארוחות, לנקות את הבית, לרוץ סידורים ולשמור על קריירה - אני עושה את הכל, בלעדיו.
במילים אחרות, כן, יכולתי בהחלט לעשות את כל העניין של האימהות בלי בן זוגי. למעשה עשיתי את זה בלעדיו. כשהוא עשה עבודה מחוץ למדינה ועבר חודשיים לפני ששנינו עשינו, הייתי הורות לגמרי לבד. אני לא הורה יחיד, בשום אופן, וחודשיים של הורות לבד בזמן שבן זוגי להורות איננו נמצא דבר לעומת המאבקים והאתגרים שעומדים בפני הורים חד הוריים. אבל במשך אותם חודשיים יצא לי לטעום איך זה להורה לגמרי לבד, ובעוד שזה היה קשה, הבנתי שזה לא בלתי אפשרי.
עם זאת, גם אני הבנתי שלמרות שבן זוגי לא יכול להיות מאורס כמו שאני, הוא עדיין שם. כשהחיים שלי הכי כאוטיים, בן זוגי היה שם כדי לאסוף את הרפיון. זה אולי לא נראה כמו הרבה, אבל בימים שבהם קל לאבד את ראיית התרומות שלו למשפחה, ואת האחריות שלנו להורות, אני מבין שהוא גם אפשר לי להיות מושקע בילדים כמו שאני תמיד תכננו להיות. זה בגלל העבודה הקשה שלו שאני מסוגלת להיות אם עבודה מהבית. בגלל התמיכה שלו אני מסוגל להיות גם הבת, האחות, הסופרת, הרץ, וכן, הדאגה האובססיבית שאני יכולה להיות. אז כן, למרות שאני יודע שאני מסוגל להורות לבד, לא הייתי רוצה לעבור את המסע הזה בלעדיו.
בדוק את סדרת הווידיאו החדשה של רומפר, Bearing The Motherload , בה הורים לא מסכימים מצדדים שונים של סוגיה מתיישבים עם מתווך ומדברים כיצד לתמוך (ולא לשפוט) את השקפות ההורות של זו. פרקים חדשים משודרים בימי שני בפייסבוק.
