זה סנטימנט שאני רואה לעיתים קרובות, במיוחד כשאני מעיין בפייסבוק באיזו שעה רעה אחרי ילדתי בת השלוש "אני עדיין אוהבת להתגנב למיטה עם אמא בשעה 02:00 בבוקר כדי שאוכל לבעוט לה בצלעות" בן מעיר אותי. פוסט אחר פוסט אני רואה אמהות בכל הגילאים, חלקן שאני מכיר היטב וחלקן מכרים בלבד, מכריזים בגאווה שהן, ללא ספק, מיועדות לאימהות. עם זאת, אין זו הצהרה שאני יכול להסכים איתה. למען האמת, אני לא מאמין שנעשיתי להיות אם בכלל.
כמובן שזה לא אומר שאני חושב פחות על הנשים שמרגישות כאילו נועדו ללדת ולגדל ילדים. אני לא, ולעולם לא אהיה, במצב שיכול לשפוט איך מישהו מרגיש לגבי החיים, האימהות שלהם, או מה הם היו או לא "נועדו לעשות." ובהחלט הרגשתי את אותם רגשות מקיפים שלעתים קרובות מלווים את ההורות. יש רגעים, הרבה רגעים, כשאני מסתכלת על בני ולא יכולה שלא להרגיש כאילו תוכננו קוסמית זה לזה; שבמהלך משחק פוקר אחר-עולמי, היקום העביר לי יד קלפים מדהימה וניקיתי את הבית.
ישנם זמנים שבהם אני מסתכל על מה שהתרחש בחיי ואינני יכול שלא לחשוב שאפילו הגרועים בזמנים עזרו לי להתכונן לרגעי הורות מסוימים שאחרת לא הייתי מסוגל להתמודד איתם. כשגיליתי שאני בהריון עם תאומים, וכעבור 19 שבועות נאמר לי שהרופא כבר לא יכול למצוא פעימות לב לתאום B, סמכתי על הידיעה ששרדתי מצבים קשים אחרים, שוברי לב וכואבים לפני כן.. לפעמים כילד צעיר. כשהייתי בבית החולים ומחוצה לו לסיבוכים רבים של הריון ומפגעי לידה טרם המניין, נזכרתי שהתגברתי על שבעה ניתוחי ברכיים בשנתיים בלבד. שבוע בבית החולים לדלקת בדם? אה, זה לא היה כלום.
במילים אחרות, אני מבין. כשאתה מרגיש כל כך מחובר לבן אנוש אחר שאתה לא יכול שלא לחוש נאלץ להישבע הכל היה מוגדר מראש - שאתה תוכנן להורות וכל מה שהוא זורק לך - למה לא להודיע לעולם? לחגוג סוג כזה של קשר מהותי עם בן אנוש אחר הוא דבר יפה, וכל אחד מההורים צריכים להרגיש בנוח לבטא.
אבל אני חושבת שהטענה ש"נדרשתי "להורות מפחיתה את הבחירה המדהימה שעשיתי להיות אמא מלכתחילה. הייתה לי סוכנות על גופי ועל עתידיי, ואני לא רוצה להפחית מההחלטה שלי להיות הורה - החלטה שאני מאמין שהיא מדהימה ומרתיעה ואישית ועוצמתית ומפחידה כמו גיהינום. אז לומר ש"נדרשתי "להיות אמא זה להגיד שלא הייתה לי שום אמירה במסלול חיי או איך אני חי את זה. ובכן, זה פשוט לא נכון. הייתה לי אמירה, ובסופו של יום בחרתי להקריב שינה, את האוטונומיה הגופנית שלי, שבתות עצלות, ארוחות ערב ללא ילדים, ללכת לקולנוע בפועל במשך למעלה משנה ושורה של דברים אחרים כדי להיות ההורה שרציתי להיות.
אני לא תמיד יודע מה אני עושה והורות לא הייתה כלום אם לא סדרה של שיעורים שאילצו אותי לצמוח ולהתפתח כבן אנוש.
בעיניי האימהות היא היפה ביותר שלה כשזו נותרה בחירה - כזו שנכנסה בחופשיות ובנחרצות וללא כפייה. ולמרות שאני לא מאמין שזו כוונתן של מרבית הנשים שמאמינות שהן נוצרו לאמהות, הרגשה זו משמשת לעתים קרובות לצמצום זכויות הרבייה ולשליטה על מה שעושות נשים בגופן ובהמשך על חייהן. מפוליטיקאים שקוראים לנשים בהריון "מארחים", ועד הנשיא הנוכחי בטענה בגאווה כי לא לקח חלק בגידול ילדיו, ועד האפיפיור פרנסיס ואמר, "הבחירה לא להביא ילדים לעולם היא אנוכית. החיים מחדשים ורוכשים אנרגיה כשהם מתרבים: זה מועשר, לא מרושש, "הרעיון שכל הנשים" נעשות להביא ילדים לעולם "אינו רק לא נכון עובדתית, אלא סולל את הדרך למדיניות פוליטית מסוכנת המגבילה את הזכות החוקית למניעת חירום, מניעת הריון ושירותי הפלות. אני לא מאמין שאנחנו יכולים לטעון שהאימהות היא דבר יפה אם נהפוך את זה לתוצאה של יחסי מין, או בחירת חיים שאנו מכריחים נשים לעשות על ידי נטילת הגישה שלהן לטיפול רבייה.
אני גם מאמין שאני יותר מהיכולת שלי להתרבות, וטענה שאני פשוט "עשויה" להיות אמא מפחיתה גם את כל מה ש"נדרשתי "לעשות. אם גופי נועד להביא ילדים לעולם, הוא נועד גם להיות סופר, לסנובורד, להיות עורך, לשחק כדורסל, להקפיץ באנג'י מגשרים, לדאוג לאחרים ולשנן כמעט כל שורה ביראה. -להעניק השראה לתשע עונות של תוכנית הטלוויזיה המוערכת והביקורתית תמיד, המשרד. עם זאת, לעיתים רחוקות, אם בכלל, נשים אומרות שהן "נעשו" להפוך למנכ"לות, סופרות, תומכות, בעלי עסקים, מטיילים בעולם, ספורטאים, או, ובכן, כל דבר אחר. לא, לעתים קרובות יותר מאשר אימהות היא מה שאנחנו אומרים כל העת ש"אנחנו "מיועדים אליו, ושנושאים משמשים לעתים קרובות לבושה, לשפוט ולהקטין נשים אחרות בגלל הבחירות שעושות לגבי חייהן … במיוחד אם הבחירות הללו אינן כוללות ילדים.
לא הייתי חסר אונים בחיי. הייתי הכוח שהניע אותו קדימה.
בנוסף, אם "נוצרתי להיות אמא" אני מרגישה שתהיה לי ידיעה טובה יותר בכל עניין ההורות. התראת ספוילר: אני לא. אני לא תמיד יודע מה אני עושה והורות לא הייתה כלום אם לא סדרה של שיעורים שאילצו אותי לצמוח ולהתפתח כבן אנוש. לא הרגשתי שידעתי מה אני עושה מייד כהורה חדש, ועכשיו כשהבן שלי עומד לפנות 4 וכשאני מתכונן ללידת ילדתי השנייה, יש עדיין רגעים שאני מרגיש כמו רמז ללא אמא בפעם הראשונה. הבחירה שלי להיות אמא נתנה לי את ההזדמנות ללמוד יותר על מי שאני כאדם, בת זוג, אישה ומטפלת. לא הקלתי על ידע מולדי שהוכשר לי; טיפחתי את הידע הזה בכוחות עצמי וככל שעשיתי את דרכי בהריון, לידה, לידה וחיים אחרי לידה.
אז לא. אני לא מאמין שנעשיתי להיות אמא. אני מאמין שבחרתי להיות אמא. לא הייתי חסר אונים בחיי. הייתי הכוח שהניע אותו קדימה. הסתכלתי על מי אני, מה אני רוצה, מי הפכתי ומי רציתי להיות, וקיבלתי את ההחלטה להפוך לאמא של אדם אחר. ובכנות, זו הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי בחיי.
