בלילה, כשאני לא מצליחה לישון, אני בסופו של דבר משחק את חיי מחדש כמו סרט. אני בוחן את החלטות העבר שלי ותוהה אם באמת עשיתי את הבחירות הנכונות או אם חיי הם רק טעות ענקית אחת גדולה. התרגיל הלא בריא הזה מוביל כמעט תמיד לאימהות. איך זה היה אם לא היו לי ילדים? איך היו נראים הנישואים שלי אם לבעלי ואני לא היו ילדים? אחרי הכל, ילדים עם ילדים שינו הכל והעמידו מאמץ כה גדול על היחסים בינינו, שלפעמים, אני מרגישה כאילו לתינוק עם בעלי זו הייתה טעות.
אני אוהב את המשפחה שלנו, אל תבינו אותי לא נכון ואני לא יכול לדמיין את חיי בלי הילדים שלנו. אבל אני כן מתגעגע לבעלי. אני מתגעגע לאיש שלא היה כל הזמן עייף, מצועצע ולחוץ. אני מתגעגע לגבר שנישאתי אליו. ובזמן שהגרסה העייפה, הסרוגה והלחוצה הזו של בעלי היא עדיין אבא ובן זוג נפלאים בחיים, אני לא יכול שלא לחשוב על הקשר שקדם לתינוק שלנו ולחוש תחושה של אובדן עמוק.
הורות משותפת שינתה אותנו אט אט, ובדרכים שאינן ניתנות להכחשה. עברנו מלהיות זוג הרפתקני, מהנה וסקסי, להיות שני הילוכים משעממים במכונה לגידול תינוקות. אנו עוקבים אחר אותן שגרות כמעט בכל יום, ובעוד אנו שורדים אני לא בטוח שהייתי אומר שאנחנו משגשגים. כן, אני מוצאת אושר כאמא וכאישה והורה משותף, אבל הייתי משקר אם הייתי אומר שאני לא תוהה, מדי פעם אם אנחנו באמת חיים את החיים הטובים ביותר שלנו. בטח יש יותר מזה, נכון?
ההורות שינתה גם את מערכת היחסים שלנו. הלחצים של ההורות המשותפת גרמו לנו לריבים שמעולם לא היו לנו לפני שנולד בננו. אני יודע שכל הזוגות נלחמים, כמובן, ואני יודע שכל מערכת יחסים דורשת לעצב מחדש את חייכם כך שיתאימו לצרכים ולצרכים של מישהו אחר. אני יודע שפשרה אינה קלה וכשאתה חי עם בן אנוש אחר, יתכן וסכסוך כלשהו. אבל ההורות גרמה אפילו לוויכוחים הזעירים ביותר להפוך למריבות, וגרמה לדברים הקטנים להרגיש כמו דברים מונומנטליים.
לרוב, בכנות, אני מעדיף לישון. וזו הסיבה שנשארתי תוהה אם מערכת היחסים בינינו עמידה דיה בכדי לעבור עוד כמה שנים של לילות ללא שינה ומריבות קטנוניות.
כשבנו בא לעולם היינו צריכים לעצב מחדש את חיינו, וכתוצאה מכך, לא תמיד נשאר לנו זמן, אנרגיה וסבלנות זה לזה. אנו נותנים את כל מה שיש לנו לבנו, ולעיתים קרובות זה לרעת הנישואים שלנו. ולמרות שאנו יודעים שזו בעיה ושאנחנו צריכים להתמקד זה בזה בתדירות גבוהה יותר, קל לתת לטיפול הנדרש במערכת היחסים שלנו ליפול בצד הדרך כשאנחנו עסוקים להפליא, עייפים ומומים.
הטיפול ברציפות בזוגיות שלנו אינו קל כמו לצאת בליל תאריכים או קביעת קביעת יחסי מין. לא תמיד יש לנו את הזמן, הכסף או האנרגיה לשכור בייביסיטר או להיות אינטימיים. לרוב, בכנות, אני מעדיף לישון. וזו הסיבה שנשארתי תוהה אם מערכת היחסים בינינו עמידה דיה בכדי לעבור עוד כמה שנים של לילות ללא שינה ומריבות קטנוניות. אני בטוחה שכן, לעזאזל, מקווה שכן.
מאז שילדתי את ילדתי הצעירה, אני גם מתמרמר על בעלי. אני מתמרמר על היכולת שלו לעבוד ולעשות אינטראקציות עם מבוגרים על בסיס יומי. אני מתמרמר על תפקיד ההורות המשני המשוער שלו כשאנחנו משתתפים במפגשים משפחתיים או לוקחים את ילדינו למוזיאון. אני מתמרמר על היכולת שלו לישון דרך הבכי של ילדנו, או על היכולת שלו ללכת לשירותים בעצמו. אני מתמרמר על הרגעים שבהם הוא זוכה לשבחים גדולים על עשיית דברים שאני עושה בכל יום ארור. אני מתמרמר כשהוא חוזר מהעבודה ושואל מה עשיתי כל היום.
אני רוצה להאמין שאנשים הרומנטיזציה של אמהות ונישואין צודקים, ובסופו של דבר אמצא את עצמי בקיום משמח וקסום שהוא פחות מאמץ כמו שהוא יפה.
לפעמים אני מתמרמר על הילדים שלי. כמו הבוקר, כשאנירתי בלוקים מרצפת הסלון שלנו והפעוט שלי ניגש והפך את התיבה. אז התחלתי להרים שוב את החסימה, ושוב הבן שלי הפך את התיבה. התחלתי לצחוק, אבל רק כדי לא לבכות. זה עזר שהוא מצא כל כך הרבה שמחה ביצירת בלגן נוסף, ובטוח שקשה להישאר כועס עליו כשהוא כל כך חמוד. אבל לפחות 99 אחוז מהזמן אני מרגיש שאני דוחף סלע ענק מעל גבעה … או שאני פשוט מרים חסימות מהרצפה שוב ושוב ושוב.
בעוד שבעלי הוא אבא נהדר, עיקר משימות ההורות והבית הוא בסופו של דבר האחריות שלי. אני מנהל הפרויקט של הבית שלנו, ולילד תינוק נוסף לניהול השפיע לרעה על תחושתי כלפי בעלי וילדינו. כי למרבה הצער, הניסיון לנהל שיחה על שונות בהורות כמעט תמיד מסתיים בוויכוח ובדיון על הבחירה שלנו להביא תינוק נוסף. וכאן אני תקוע, כי גם אם הייתה לי מכונת זמן לא הייתי משתמש בה כדי להחזיר את בני. אני לא רוצה לחיות במציאות שאין בו את זה, אבל אני רוצה שהדברים יהיו יותר קלים ושווים יותר מכפי שהם עכשיו.
אני רוצה להאמין שהכל שווה את זה. אני רוצה להאמין שאנשים הרומנטיזציה של אמהות ונישואין צודקים, ובסופו של דבר אמצא את עצמי בקיום משמח וקסום שהוא פחות מאמץ כמו שהוא יפה. אולי הרגעים הטובים יעלו בהרבה על הרע, במקום להרחיק אותם בצמצום.
האם החיים האלה אני חי את החיים הכי טובים שיכולתי לחיות? אין לי מושג. אבל אני כן יודע שהזמן נע במהירות. אני יודע שלפני יותר מדי זמן יהיה לי יותר "זמן לי", ויותר זמן להקדיש לבעלי ונישואינו. אני יודע שאפשר לחזק את מערכת היחסים בינינו על ידי ניסויים ותלאות של הורות, אם רק נכניס את העבודה.
אבל עד אז, אנסה להפסיק להביט לאחור על חיי ועל ההחלטות שקיבלתי ובמקום זאת, באמצע הלילה כשאני לא מסוגלת להמשיך, להמשיך להביט קדימה.
