תוכן עניינים:
אני מרגיש שבכל פעם שאתה רואה אימהות חדשה המתוארת בתקשורת, אתה תמיד רואה קשר מיידי, יפה ומיידי בין אמא לתינוק. לאמא תמיד יש מבט יפהפה על פניה כשהיא מושיטה את זרועותיה כדי לאמץ תינוק מיילל, שנרגע ברגע שהם נוגעים. וזה לא שאני לא חושב שהחוויה הזו קיימת - אני יודע שהיא כן - אבל אני לא חושב שזו המילה האחרונה בנושא. אחרי הכל, לא הרגשתי את הקשר המיידי הזה עם ילדתי הראשונה. אז ביקשתי מאמהות לשתף את הרגע שהם סוף סוף מרגישים קרובים לתינוקות שלהן, וכפי שחזו, החיים האמיתיים מגוונים יותר, ניואנסים, מורכבים ויפים ממה שרובם כותבים גברים היו מאמינים.
ברגע שבני נולד הוצפתי ברגש. הוא בכה בכי מעוצבן ונשמע והתייפחתי באושר. אהבתי אותו מייד … אבל לא הייתי מאוהב בו עד הרבה אחר כך. זה שום דבר אישי, כמובן. כלומר, לא הכרתי את הבחור הקטן! אני ובעלי דיברנו על העובדה שכשאנחנו עזבים את בית החולים הרגשנו כאילו הוטל עלינו תינוק לקחת הביתה. כאילו, אם מישהו אמר בכל נקודה במהלך שהותי, "אופס! נתנו לך בטעות את התינוק הלא נכון!" היינו כמו, "אוי וואו! לתפוס טוב! תודה!" וסחרה אותו בילדנו "האמיתי". אבל לא עבר זמן רב והבאנו אותו הביתה - שבוע, ואולי פחות - שהרגשנו קשר עמוק אליו.
בשנייה שלנו זה היה מוקדם יותר, ושוב, אינו דבר אישי (וודאי שלא צריך לקחת אותו כסימן להעדפה) אבל הקשר שבנינו עם בננו הרחיב את ליבנו. ידענו על כל החדרים שהוסתרו מאיתנו בפעם הראשונה, ידענו מה יש בחנות, והיה קל יותר להקרין חוויה שכבר חיה על תינוקת חדשה ולהבין כמה היא תאהב.
הורות היא כמו כל מערכת יחסים אחרת במובנים מסוימים - לוקח זמן להתפתח. הנה מה שאמהות אחרות אמרו על החוויות שלהן:
ג'ס
