לפני כמה שנים ישבנו אשתי ואני בחדר המגורים הזעיר שלנו, מיהרו לתכנן איך להכין תינוק. כזוג מאותו המין, היו לנו החלטות רבות לקבל לפני שהפכנו להורים, החלטות כמו "אימוץ או הריון?" ו"מי הולך לסחוב? "ו"תורם זרע אנונימי או ידוע?"
שאלות אלה הן לרוב רצופות ביותר. זוגות אחרים מאותו המין אמרו לי כי השימוש בתורם אנונימי דרך בנק זרע הוא האפשרות הטובה ביותר ממגוון סיבות משפטיות, אך בסופו של דבר, בחרנו להשתמש בתורם זרע ידוע. מעולם לא הצטערתי על הבחירה הזו, אבל הרגשתי שאנחנו לוקחים סיכון מחושב. למרות שנראה לא סביר שנפרק אי פעם, אני מודע היטב לכך שבמקרה שעשינו, בית משפט יכול לראות בתורם של הילד שלנו הורה, למרות שאנחנו לא עושים זאת.
זו הסיבה שהייתי כל כך במצוקה ושבורת לב לקרוא על המקרה של כריס סטריקלנד. ב -1 ביוני הגיש עורך דינו של סטריקלנד ערעור על פסק הדין בבית המשפט במיסיסיפי לשנת 2016, ובו שלל סטריקסלנד את משמורתם של שני בניה עם גרושתה כעת. הערעור תלוי בימים אלה בפני בית המשפט העליון במיסיסיפי.
על פי דברי בת 'ליטרל, מהיועץ המשפטי למבדה, המייצג את סטריקלנד, בית המשפט הקצרי של ראנקין "גילף חריג לכלל כי ילד שנולד לזוג נשוי הוא הילד החוקי של שני בני הזוג, וקבע כי ילדים שנולדו כתוצאה מכך של רבייה בסיוע הם ילדי האם ותורם הזרע האנונימי "- ובכך למעשה קבעו כי לתורם זרע אנונימי יש יותר תביעה לזכויות הורים מאשר סטריקלנד עשה.
המסר ברור: ככל הנראה, אם אתה הומו, המדינה עדיין יכולה להחליט שהילדים שלך אינם הילדים שלך - אפילו אם אתה משתמש בתורם זרע אנונימי שממלא תפקיד אפס בחיי ילדיך. זה מבהיל לחלוטין עבור משפחות מוזרות כמו שלי.
על פי נתוני NBC News, כריס סטריקלנד ובן זוגה לשעבר, קימברלי דיי, הגהו את ילדם הצעיר בשנת 2011 בעזרת תורם זרע אנונימי. יום נשאה את ההיריון והיא רשומה כאמה של הילד בתעודת הלידה שלו, ואילו סטריקלנד לא. הזוג גם גידל ילד מבוגר שאומץ, ורק שמו של יום מופיע במסמכי האימוץ שלו. (הזוג התגורר במיסיסיפי שלא הכיר בנישואיהם כחוקיים.) באוקטובר קבע בית המשפט כי כריס אינו הורה לאף אחד מילדיה וכי זכויותיו של תורם הזרע האנונימי עקפו את שלה, החלטה שהיא פונה אליו.
תורמי זרע קיבלו זכויות ביקור על ידי בתי המשפט בעבר. למעשה, בשנת 2015 העניק שופט זכויות ביקור לתורמי הזרע לשני ילדיהם של בני ניו ג'רזי, אף על פי שכל הצדדים הסכימו לפני כן כי התורמים לא ישחקו שום תפקיד בחיי ילדיהם. עם זאת, תורמים אלה היו בדרך כלל אנשים שהיו ידידי ההורים בפועל, שקיבלו זכויות הורים בגלל שהם רדפו אחריהם באופן פעיל. (זו אחת הסיבות לכך שעורכי דין מזהירים זוגות מאותו המין נגד השימוש בתורמים ידועים מלכתחילה.)
החשש מתורם המבקש משמורת דחף למשפחות רבות להשתמש בתורם זרע אנונימי, מכיוון שעשיית זאת שוללת לכאורה כל טענה חוקית שעלולה להיות לתורמת כלפי הילד. פסק הדין של SCOTUS משנת 2015, אשר חוקק נישואים חד מיניים בכל 50 המדינות, היה אמור להגן עוד יותר על משפחות הלהט"בים מפני התייחסות לקויה על ידי מערכות בתי המשפט.
מה שמקרה של סטריקלנד, כמו גם מקרים משמרים מבולבלים אחרים של הורים להט"בים מוכיחים, הוא שטעינו בשתי הספירות. מה שהמקרה של סטריקלנד מוכיח הוא שלא משנה אם אתה משתמש בתורם זרע ידוע או אנונימי, זכויותיך להורה לילדיך אינן בסכנה.
אשתי ואני התעלמנו מהעצות להשתמש בתורם אנונימי והלכנו עם ידוע מסיבות רבות. לבנקי זרע יש היסטוריה של אפליה בין תורמים הומואים וטרנס, ואנחנו גם חשבנו שזרע טרי עשוי להיות אפקטיבי יותר מהזרע הקפוא שמקבלים בבנק (אם כי ההנחה הזו הוכחה מאוחר יותר כשגויה). בנוסף, זרע קפוא יכול לעלות אלפי דולרים. אולי והכי חשוב, רצינו שתהיה לנו תחושת קשר כלשהי עם ההיסטוריה הגנטית של הילד שלנו, ולכן התורם עליו התמקמנו הוא חבר ותיק, שהוא טרנסג'נדר. הם שמחים יותר לראות את הילד שלנו כשהם בעיר, אבל הם בהחלט לא ההורים של הילד שלי.
סחבתי את ההיריון וילדתי את בני, אבל אשתי הייתה שם כל צעד ושעל. היא הייתה האדם הראשון שהחזיק אותו. היא החליפה את החיתולים שלו. היא למעשה החזיקה את מזרק הזרע שהוביל לתפיסתו, למען השם. חילקנו את חובות הטיפול בילדים באופן שווה והיא הורה לא פחות ממני והבן שלנו יודע זאת. אני אוהב את אשתי ביוקר, ולא יכול לדמיין את חיי בלעדיה. אבל במקרה שנפרד, אני מאמין שיש לה זכות באותה מידה להורות לילדנו כמוני.
הבן שלי עכשיו בן שנתיים. במשך שנתיים ו -9 חודשים חייתי בידיעה שעשינו את הבחירה הטובה ביותר שיכולנו בשבילו, אבל זה טומן בחובו סיכונים. אני מודע לעובדה שאם התורם שלנו היה מביע עניין להיות בחיים של בננו, זכויותינו כהורים היו בסכנה. ואני עדיין מנחש שנית את החלטתנו להשתמש בתורם ידוע במקום זרע אנונימי. אם רק היינו מקבלים את ההחלטה האחראית יותר, אני תוהה, לא היינו פתוחים לסיכון של דה-לגיטימציה על ידי מערכות בתי המשפט.
ובכל זאת, מסתבר שזה שטויות.
סטריקלנד ודיי קיבלו את ההחלטה להשתמש בתורם אנונימי, והם קיבלו את ההחלטה להתחתן כחוק ברגע שיכלו (במסצ'וסטס, אחת המדינות הבודדות באותה נקודה שבה נישואים מאותו המין היו חוקיים). הדברים האלה היו צריכים להגן על סטריקלנד. אבל הם לא עשו זאת.
כאשר מבוגרים מתפצלים, אנו זקוקים לבתי המשפט לפעול לטובת הילדים. אחרי הכל, ילדים שעוברים גירושין מתקשים מספיק זמן. אבל אם מקרה זה הוא אינדיקציה כלשהי, פשוט אי אפשר לזוגות מאותו המין להגן על זכויותיהם שלהם כהורים.
אני מקווה שהערעור של סטריקלנד מצליח, אך בלי קשר למה שקורה אחר כך, המקרה הזה הוא קריאת השכמה לכל הורי הלהט"בים. לא משנה כמה צעדים אנו מבצעים, עדיין כמעט בלתי אפשרי לגרום לבתי המשפט להתייחס אלינו כהורים מלאים, עם כל הזכויות המוענקות להורים הטרוסקסואלים, גם אם אנו עושים דברים בדרך ה"נכונה ".
