השדיים שלי היו רכים, האנרגיה שלי התרוקנה והיה לי גל קל אך עוצמתי של בחילה. כל הסימנים הצביעו על מסקנה אחת: הייתי בהריון. בן זוגי ואני ניסינו את ילדנו השני, ונרגשנו לגלות שהחשדות שלי היו נכונים כשעברתי בדיקה חיובית בבית ההריון. אבל שמחתנו הייתה חולפת. הגעתי להפלה לאחר שבועיים.
הייתי עצוב, אבל אם להיות כנה, גם חלק ממני הוקל. התגובה שלי לאובדן ההיריון שלי הייתה מורכבת, ולאו דווקא למה שהייתי מצפה. ואמת, יש מגוון רחב של רגשות שאישה יכולה לחוות בכל נקודה במהלך ההיריון, בין אם זה מתוכנן ובין אם לא.
נזכרתי ברגשותיי המעורבים על אובדן ההיריון שלי כששמעתי על חוק פלורידה חדש שיוציא תעודות לידה להורים שהריונותיהם הסתיימו בהפלה. בעוד שהוצג כהצעת חוק דו-מפלגתית כדי לנחם את האמהות האבלות, עם בחינה מדוקדקת יותר נראה שזה חלק מהניסיון המתמשך להפשיט נשים מזכויות הפוריות שלהן.
על פי חוק המשפחות האבלות, שאותו דובר הנציג הרפובליקני, בוב קורטס, הורים שהריונם הסתיים לאחר תשעה שבועות ולפני 20 שבועות של הריון, יקבלו "תעודת לידה בלתי נסבלת". האישורים ניתנים לרשומה בציבור, וההורים יכולים לספק שם ומין של העובר שהופלה. הנציג קורטס טוען כי הצעת החוק אינה מפלגתית והיא תמלא "חלק חשוב מתהליך האבל". בראיון לסוכנות הידיעות אי.פי., הסנאטור הדמוקרטי לורן ספר הסכים, וקבע כי הצעת החוק "מעניקה למשפחות המתאבלות בתקופה קשה מאוד סגירה כלשהי."
כדי להיות הוגנים, האישורים זמינים רק לפי בקשה, כלומר אין צורך להנפיק אותם לאמהות המאבדות הריון. אך למרות שהצעת החוק עשויה להועיל להתאבל על הורים בתיאוריה, פעילי זכויות הרבייה הם סקפטיים. מרי ציגלר מבית הספר למשפטים באוניברסיטת פלורידה אמרה לתחנת החדשות המקומית WFSU כי הצעת החוק היא "חלק ממעין אסטרטגיה מצטברת לביסוס זכויות עובריות שבטווח הרחוק עלולה להוות איום על הפלה חוקית."
בעיצומה של מתקפה מתמשכת על זכויות רבייה הכוללת מדינות המחייבות קבורה לעוברים שהופלו או מאיימות על כלא על אנשים שמסיעים נשים למרפאות הפלות, ניתן לראות בהצעת החוק לא רק נוחות להורים האבלים, אלא כאחד מניסיונות רבים להקים אישיות בתקווה לשלול חופש רבייה של נשים.
זה רחוק מהשטר היחיד מסוגו. מדינות כמו אוהיו, דרום קרוליינה, מיסיסיפי ואינדיאנה כבר ניסו לחייב קבורות עוברים שהופלו, וחייבו כחוק כי נשים הבוחרות להפסיק את הריונותיהן ישלמו עבור שריפות או קבורות של חומר עוברי. בארקנסו וג'ורג'יה כבר קיימים חוקים דומים, האוסרים למעשה על נשים ומרפאות הפלות לתרום רקמות עוברים למחקר רפואי. שטרות כאלה מבוססים על הרעיון כי עוברים הם אנושיים מרגע ההתעברות, וכי יש לכפות על האישה את כל אישה שמאבדת הריון, ללא קשר לשאלה אם רצתה להפסיק או לא.
ישנה אמונה נרחבת שנשים יכולות וצריכות לעבור רק רגש אחד הקשור לאובדן הריון, ושהרגש צריך להיות צער. אבל המציאות הרבה יותר מסובכת מזה.
הוצאת תעודת לידה לעובר שלא הולם שלא נולד מעולם עשויה לעזור לנשים מסוימות להתאבל. אבל זה גם מהווה איום על זכויות הרבייה של הנשים על ידי הקמת אישיות בשלבים המוקדמים של ההיריון. יתכן וחשוב יותר, הצעת החוק מבוססת על אמונה שנשים יכולות וצריכות להיות בעלות רגש אחד הקשור לאובדן הריון, ושהרגש צריך להיות צער. אבל המציאות הרבה יותר מסובכת מזה.
סקוט אולסון / Getty Images News / Getty Imagesכאישה שעברה הפלה, איבדה הריונות מרובים וילדה, אני יכולה לומר בוודאות מירבית שאין "דרך אחת" להגיב להיריון, אובדן הריון או לידה. כשבדיקת הריון חיובית בידי רועדת, הייתי נרגשת וגם מבועתת, לא בטוחה ויציבה בהחלטתי להיות אמא. ובמהלך ההפלה שלי הרגשתי עצוב והקלה על כך שלמרות שאני רוצה להביא ילד נוסף, הזמן הזה לא יהיה עכשיו. לא הייתי צריך לנווט בקשיים של הורות לשני ילדים בזמן העבודה, ולא הייתי צריך לעבור עוד הריון שעשוי להיות בסיכון גבוה. חיי היו נשארים אותו דבר.
כשמדובר בהיריון, אין סיפור אחד שמגדיר את כל חוויות הנשים.
אף אחת מהתגובות הללו להיריון או לאובדן ההיריון שלי לא היו שגויות כשלעצמן. הם לא הופכים אותי לאם רעה, לאישה רעה או לאדם רע. אלה רק כמה דוגמאות לטווח אינסופי של תגובות רגשיות שיכולות להיות לנשים בהריון. לא משנה מה חושבים מחוקקי פלורידה, לא כל הנשים שנכנסות להריון רוצות להביא ילד לעולם ולא כל הנשים שמאבדות הריון מרגישות לא טוב עם זה. 95% מדווחים מהנשים שעברו הפלות לא מתחרטים עליהם, ואפילו נשים רבות שמאבדות הריון מבוקש אינן חשות עצב כמו שהן חשות אשמה. "זה מטיל ספק בכל זהותך", אמרה אישה אחת לכתב העת המגזין של ניו יורק על ההפלה שלה. "כאילו, אני לא אישה נאותה, אני לא יכולה להמשיך להריון. איזה מין בן אנוש אני?"
צ'יפ סומודווילה / Getty Images חדשות / Getty Imagesבשלושים שנות חיי, נכנסתי להריון מספר פעמים. עברתי הפלה, עבודות מיסוי ומסירות, ויותר מפלה אחת. הרגשות המסובכים שלי לגבי כל תוצאה של הריון מוכיחים שכשמדובר בהיריון, אין נרטיב אחד שמגדיר את כל חוויות הנשים.
חוק המשפחות האבלות, ושטרות דומים אחרים, מכונן מערכת יחסים צרה וקבועה שנשים צריכות לקיים עם הריונותיהן. זה מנציח את הטרופי הסקסיסטי שכל הנשים רוצות להיות אמהות בראש ובראשונה, ותמיד. זה מבצר את התפיסה כי כל אישה תתמודד עם אובדן הריון באותה צורה, ותתהיה בשלבי צער ונזקקת לסילוף כלשהו. זה מציב את האימהות כפחות מבחירה ויותר בלתי נמנעת, ואומר לנשים שאם הן לא נהרסות על ידי הפלה, הן מנותקות באופן מהותי, כל הזמן מנסות להקים אישיות משפטית שתעניק לעובר יותר זכויות מאשר האם.
נשים הן יותר מהיכולת שלנו להתרבות, ובעוד עלינו להמשיך ולתמוך באותן נשים שסובלות באמצעות הפלה, עלינו להיות מוכנים גם לתמוך באותן נשים שאינן רואות אובדן הריון כגורם לסבל, אלא כחסד מבורך. אם אנו אמורים לאלוף את האימהות כבחירת חיים כדאית, עלינו להיות מוכנים לחגוג גם את אלה שבוחרים לא להפוך לאמהות, או את אלה שרוצים להיות אמהות אך אינם מסוגלים לעשות זאת. והכי חשוב, עלינו להזכיר לנשים שבכל פעם שהם רואים בדיקת הריון חיובית, או בכל פעם שהם מתמודדים עם אובדן הריון, אין דרך אחת "נכונה" להרגיש בעניין.