12 דברים שכל אמא חדשה חושבת כשהיא צופה בילד שלה מתיידד בפעם הראשונה

חברות הן דבר חשוב ביותר. הם משפיעים עלינו לכל החיים ומעצבים את מי שאנחנו ומי שאנחנו הופכים, והם מתחילים בשלב מוקדם בחיים. הבת שלי נמצאת בשלב יצירת חברות כבר קצת יותר משנה (כך, ברור שהיא מקצוען מנוסה), אבל אני עדיין דואג לה כל יום, במיוחד כאמא חדשה ובעיקר כשהיא ממשיכה לצאת ל ליצור קשרים חדשים עם אנשים שונים. מוחי דואג ותוהה וכשאני צופה בה מתיידד עם מישהו בגן המשחקים, אני לא יכול שלא לחשוב על הדברים שכל אמא חדשה חושבת כשהיא צופה בילד שלה מתיידד. האם היא תקבל את ההחלטות הנכונות? האם חברותיה יפגעו בה, או יעזרו לה? האם יהיו השפעות חיוביות, או שליליות. חבר'ה, הבת שלי פעוטה, כן, אני כבר מודאג.

כשראיתי את הבת שלי מתקשרת בפעם הראשונה עם ילדים אחרים, אודה שהייתי מודאג. נרגש, אך מודאג. לא רציתי שהיא תפגע בילד השני בטעות ולא רציתי שההורה השני יעבור על משהו שהיא עשתה או שאולי אמרה. גם אני התרגשתי ממנה ליצור חבר חדש ולהתחיל להיות עצמאית יותר וקיוויתי שהאינטראקציה הזו תסתיים בחיוכים, במקום בדמעות.

כמו כן, חזרתי לילדותי עם קבוצת החברים הקרובה הראשונה שלי והתחלתי לחשוב על העתיד ואיך ייתכן שזכרונותיה של בתי מחברותיה נראות. בין אם החברויות שלך נמשכות כל חייך או למשך זמן קצר בלבד, אתה מושפע מהאנשים שמכניסים לחייך ובכן, אני רוצה שהבת שלי תושפע לטובה. אז כשאני צופה בבת שלי מתיידדת חדשות, יש הרבה מחשבות שעוברות בראשי, כולל הדברים הבאים:

"אני מקווה שזה הולך טוב"

לימדנו אותם את כל מה שאנחנו יכולים ונוכל להמשיך ולנסות ללמד אותם, אבל כשמגיע הזמן להישען אחורה ולראות אותם מתחילים לנווט את העולם בעצמם, אנו מתפללים ממש קשה שהם יזכרו את כל מה שניסינו להנחיל בתוכם, גם אם זה משהו פשוט כמו "אל תכה באנשים אחרים" או "אתה צריך לחלוק."

זאת אומרת, אני לא יכול לעמוד ליד הבת שלי 24/7 כשהיא הולכת לבית הספר או משחקת בגן המשחקים או מתיידדת. זו ההזדמנות שלי להישען לאחור ולפקח בקלילות, אבל לשחרר את השליטה המלאה ולבטוח שהדברים יתבררו זה קשה, אתה יודע, קשה.

"הילד הזה עדיף שיהיה נחמד"

יכול להיות שלימדנו את הילדים שלנו, אבל לא לימדנו את החברים של הילדים שלנו. עלינו לשבת ולבטוח שההורים שלהם עשו עבודה טובה בגידולם ושהם לא יפגעו בילד ולא יסתבכו עם ילדנו, מה שיוביל אותם בדרך לא טובה. איננו יכולים לבחור עבורם את החברים של ילדינו. אנו יכולים רק לקוות ולהתפלל שהם יבחרו בחוכמה ושעזרנו ללמד אותם כיצד לבחור חברים היטב.

"זה כל כך מרגש!"

זו נקודת ציון נוספת שאתה מצפה לה. זאת אומרת, הילד שלך מתבגר ומטפח מערכות יחסים ובונה קשרים וזה אומר שהם מתפתחים לבני אדם מורכבים.

משמעות הדבר גם היא שתקבל לעצמך כמה רגעים וזה, אתה יודע, די מדהים.

"מי ההורים של הילד הזה?"

כולנו הורים באופן שונה, וזה דבר נפלא אבל יכול להיות גם משהו מפחיד. אינכם יודעים מה מלמדים את חברי ילדיכם, או מי מבצע את ההוראה. לא כדאי לשפוט, ברור, אבל כשמדובר בילדים שלך אתה רוצה לדעת מי עשוי להשפיע עליהם.

"רגע, האם זה אומר שעלי להתיידד, יותר מדי?"

הצד התחתון של ילדכם בהיותו חברתי הוא, ובכן, כנראה שתצטרכו להיות גם חברתיים. לפעמים זה נפלא, כי מי לא אוהב ליצור קשר עם אנשים אחרים ולהתיידד. פעמים אחרות, ובכן, אתם לא רוצים לדבר עם אף אחד אי פעם ואנשים הם הגרועים ביותר ואתם פשוט רוצים לשבת לבד כמה שניות מבלי להפריע. אנחה.

"כן, אני צריך להתיידד עם ההורים של הילד האחר"

ובכן, אם הם יהיו חברים למשך זמן מה, עלי לפחות להכיר את ההורים של הילד השני, נכון? כלומר, ילדינו עשויים לעשות מסיבות והתעמלות, בלט וכדורגל יחד. נראה הרבה אחד את השני. למה לא ליצור לעצמי חברות מתוך זה? יש לנו כבר משותף שיש לנו ילדים בגיל הזה.

"אה, בבקשה אל תכה באף אחד …"

פעוטות נוטים להכות, מכיוון שהם פעוטות והם לא למדו כיצד לתקשר או לעבד נכון את רגשותיהם. הם מתוסכלים, ובהיעדר כישורי תקשורת נכונים הם פוגעים. עם זאת, זה לא בסדר ומשהו שכל הורה (בתקווה) מנסה ללמד את הילד שלהם להפסיק.

לכן, כאשר ילדכם מכה מישהו במגרש המשחקים, זה לא יכול שלא להרגיש כמו אינדיקציה להורות משלכם. במילים אחרות, זה מביך (שלא לדבר על משמעות) ואתה לא רוצה שזה יקרה בכלל מכמה סיבות לגיטימיות.

"… ובבקשה אל תזרוק שום דבר"

אני יודע שלימדנו אותך שזריקה זה בסדר, כשיש לך משהו כמו בייסבול או כדורגל, אבל לזרוק צעצועים על אנשים אחרים זה אף פעם לא בסדר. זה כן מבלבל, ופשוט עוד שיעור על התנהלות חברתית שייקח, ככל הנראה, זמן מה לשקוע.

שוב, די פעוט לזרוק פעוטות (במיוחד אם הם מוטרדים) אבל זה לא הופך את זה פחות מביך או לא מקובל.

"OMG הם משתפים! הם באמת משתפים!"

כשאתה רואה את הילד שלך ואת ילד אחר, מסתדר ומשחק בחביבות ואף אחד לא בוכה או מתעצבן, זה מרגיש סוריאליסטי. כמו, "וואו, הם בעצם להיות חברים ומתחברים וזה כל כך רגשי."

"האם הם יהיו החברים הכי טובים לנצח?"

זו יכולה להיות התחלה של ידידות חדשה, נפלאה, לכל החיים. ימין? כאילו, הם יהיו הניצנים הטובים ביותר ויעלו יחד למכללה ויגור בשכנות להמשך ימיהם ?! אוקיי, זה מתיחה, אבל זה מרגש.

"הילד שלי גדל כל כך מהר"

האם הילד שלי לא רק למד להתיישב? אולי אפילו להתהפך? רגע, לא סתם ילדתי? עכשיו היא יוצאת לעולם, מתיידדת וזקוקה לי פחות ופחות ופחות. וואו.

"אני זוכר את חברי מילדותי"

אה, נוסטלגיה. הצפייה בבת שלי משחקת עם ילדים אחרים גורמת לי לחשוב על חברי הילדות הראשונים שלי ועל כל ההרפתקאות המטורפות שהיו לנו: לקפוץ לחצר של השכן ואז לחזור לרדוף אחרי הכלב, לרוץ דרך הממטרות וארטיקי הקיץ על המרפסת., בלט והתעמלות ומסיבות. אני מקווה שיש לה כיף רב ועושה זיכרונות נפלאים כמו שעשיתי.