8 דברים שבתי לימדה אותי לפני שלמדה ללכת

הימים הראשונים של האימהות היו מרגשים ומפחידים כאחד. איכשהו הצלחתי לשרוד ללא שינה בזמן שנאבקתי בדיכאון אחרי לידה, אבל נהניתי ממגוון השיעורים שלמדתי בדרך וכשהסתפקתי בתפקיד "אמא של מישהו אחר". חלק מהשיעורים היו תוצאה של טעויות ברורות, אחרים היו עדינים, וחלקם באו לידי ביטוי כמו הדברים שבתי לימדה אותי לפני שלמדתי ללכת. זה די מדהים להבין שאדם זעיר וחסר אונים יכול היה ללמד אותי כל כך הרבה, אבל כל שיעור בודד עזר לעצב אותי לאישה, ואמא, אני היום. (אני בטוח לחלוטין שאחיה הקטן מודה לה על כך.)

לסיכום הילדה (כמעט) בת ה -11 שלי: היא זיקוקים. היא בהירה, רועשת, מבדרת, אבל לפעמים היא יכולה להיות "יותר מדי". לאורך השנים הייתי צריך ללמוד להסתגל לאישיותה הגוברת, המתפתחת והיוצאת מאוד. כמופנם האישיות שלי נשענת בכיוון ההפוך, כך שלפעמים יש לנו ראשים על הדברים הפשוטים ביותר, כמו מתי לנקות את החדר שלה, שיעורי הבית והמאמץ והבת הסטריאוטיפיים נלחמים על בגדים ובנים.

אולם כשהייתה צעירה בהרבה - לפני שהספיקה ללכת - בזמן שהראתה סימנים של עצמאות בעלת רצון עז, היא גם לימדה אותי דברים על עצמי שלא זיהיתי קודם. מכיוון שהיא הייתה ילדה הראשונה שלי, והייתי צעירה וחסרת ניסיון ברוב התחומים שאף קשורים מרחוק להורות, אין דרך לתאר כמה אני אסירת תודה לשיעורים הבאים שהעבירה לי נערת הזיקוקים:

איך לדבר בפני עצמי

ג'יפי

מעולם לא הייתי טוב מאוד לדבר, אפילו לא לטובתי. אני שקט, חסר ביטחון ובעצם חושש מהצל שלי. הבת שלי הגיעה לעולם בצרחות, "אני כאן, עולם!" ומאז לא נסוג. תמיד הערצתי את זה בקשר אליה. הרבה לפני שעשתה את צעדיה הראשונים, היא נתנה לי סיכויים למצוא ולהשתמש בקול שלי. בין אם זה בשבילה, בשבילי, או בעולם שאנחנו חיים בו, היא אחראית לעזור לי לטפח משהו שלימדו אותי להסתיר: הקול שלי.

שאני יכול לעשות הכל ולהיות כל דבר

ג'יפי

ספק עצמי מחבל רבות במאמצי ויכול לטפח תחושה אינסופית של חוסר ביטחון. כאמא חדשה הייתה לי המון חוסר ביטחון. למרות שהרגישה חסרת מושג, בתי תמיד שמחה לראות אותי. היא תמיד חייכה, תמיד חיפשה אותי ותמיד נרגעה על ידי, אמה. אפילו כשהרגשתי חוסר ביטחון, ידעתי שאני עושה משהו נכון כשהסתכלתי עליה.

אני ראוי לאהבה

ג'יפי

ילדותי הייתה מסובכת. אהבה אינה משהו שהבנתי או הרגשתי מטבע הדברים. הרבה זמן לא חשבתי שאני אפילו ראוי לאהבה. ואז, הפכתי לאם והילדה הקטנה הזו אהבה וסמכה עלי על כל הווייתה. הבנתי, מלבד מערכת היחסים שלי עם סבתי, לא הכרתי באמת אהבה ללא תנאי עד שפגשתי אותה. למדתי גם שמגיע לי להרגיש את זה.

אני יכול לעשות טעויות וזה בסדר

ג'יפי

לא ידעתי מה אני עושה. איזה הורה חדש עושה, נכון? עשיתי טונות של טעויות וניסיתי ללמוד מהן, אבל כל הזמן להתמודד עם האימהות החדשה היה מפחיד. לפני שהתינוק שלי למד ללכת, היא הראתה לי (אין ספור פעמים) מהי סליחה, גם כשלא חשבתי שמגיע לי.

השלמות לא קיימת

ג'יפי

כבר בהתחלה - כשהבאתי את התינוק החדש שלי מבית החולים - רציתי לעשות הכל "נכון". ניסיתי וניסיתי ובכן נכשלתי. למזלי, בתי הייתה מומחית לחסד. היא אפשרה לי לעשות כמה שיותר טעויות שאני הייתי צריכה, ובכל זאת אהבה אותי.

אין דבר כמו שינה קטנה מדי

ג'יפי

חשבתי שאני עייפה לפני ילדים. מקסים, נכון? כן. אם הייתי יכול לחזור לימים ההם, הייתי מנער תחושה מסוימת לתוכי. זה אפילו לא סתם ללדת ילדים זה מתיש; זה כל מה שמגיע עם זה. הימים ארוכים ומייגעים. הם מדממים יחד עד שאני כבר לא יכול לדעת באיזה יום זה. למדתי להיות עייף ועדיין לעשות דברים. לאורך השנה הראשונה שלה, זה היה קשה, אבל היא תמיד הייתה שם כדי להזכיר לי שזה יהיה בסדר.

יהירות אינה רלוונטית

ג'יפי

לא משנה איך נראיתי - שום איפור, שיער פרוע וחופשי, כתמי קפה ואוכל לתינוקות על הבגדים שלי - בתי לימדה אותי כמה מעט זה חשוב כשמדובר באהבה. היא תמיד הביטה בי כאילו הייתי הדבר הגדול ביותר שראתה אי פעם.

אפשר לאהוב מישהו יותר ממה שאי פעם חשבתי שאפשר

ג'יפי

לפני ילדתי ​​הבכורה חשבתי שהבנתי איך אהבה אמורה להרגיש. כשהיא פרצה לעולם, ידעתי שטעיתי. היא הגדירה מחדש מה אמורה להיות אהבה, ושינתה את הדרך בה הסתכלתי על כל מערכות היחסים שלאחר מכן.

אי אפשר לפרט את כל הלקחים שלמדתי מבתי במשך השנים - במיוחד במהלך 24 החודשים הראשונים שלה. גדלתי איתה לצידי. יום אחד, כשהיא מבוגרת מספיק כדי להבין כמה אני אסירת תודה, אספר לה הכל על זה.