תוכן עניינים:
- "מה זה?"
- "האם אתה חדש בזה, יותר מדי?"
- "אה! חם "
- "קינדה כמו הימים ההם"
- "הרבה יותר מקום להתיז!"
- "ווה, מה הדבר הזה המקושקש?"
- "מה זה סבון?"
- "היי, תראה את הידיים האלה!"
- "בסדר, אני גמרתי את זה"
- "אני רעב"
- "אני חייב ללכת"
- "אההה! קר! "
- "אההה, חיבוקים"
באופן היפי אמיתי, המיילדות שלי ואני לא רוחחנו את בני אחרי שילדתי אותו. מבחינתם זו הייתה בחירה מכוונת: הם תמיד מחכים עד שהחוט של התינוק יפסיק לפעום לפני שהם מפרידים ביניהם לאחר לידה שגרתית, ומשתדלים לא לעשות שום דבר שיפריע לזמן עורם לעור. מבחינתי זה היה מקרי: אמבטיה פשוט לא עלתה בי, מכיוון שעסקתי בכל סדר היום של "אל תהרוג את הדבר החמוד שרק עשיתי". אני מגחך כשאני מדמיין מה התינוק שלי חשב במהלך האמבטיה הראשונה שלו, אחרי כמה שבועות שנמחק בעדינות עם מטליות כביסה חמות בכל פעם שהוא היה צריך.
אני יודע מה חשבתי, שזה בדרך כלל משהו על הקווים של, " OMG, OMG, OMG. אתה כל כך צעיר ועדין ודי תקליט ובקושי יכול להחזיק את עצמך ואיך זה אפילו אפשרי שאתה קיים מחוץ לגופי OMG OMG OMG אני באמת לא רוצה להפיל אותך ועכשיו אני חושש שאתה תטבע והאם רק שאפת מים? האם זה איך שהטביעה היבשה מתחילה? OMG אתה הולך למות ממי האמבט ואני לעולם לא אסלח לעצמי OMG איך אני אפילו אחראי על אדם אחר לגמרי שזה לא משוגע."
במבט לאחור, לבני שזה עתה נולד בהחלט היה ביחד יותר ממני. בזמן שנאבקתי בגבורה לא להפיל אותו או לתת שום רמז ברור לעין כמה אני מבועתת, הוא נראה מבולבל, ואז הבזיק את עינו הצד האגדית הראשונה שעוד מעט הייתה האגדה. בהתבסס על הבעות הפנים שלאחר מכן, צעקות, צווחות ואנחות, אם הוא יכול היה לדבר, אני מתאר לעצמי שהשיחה הייתה נשמעת הרבה כך.
"מה זה?"
אה, תודה לאל! סוף סוף אתה מוריד את הבגדים שהתעקשת לגרום לי ללבוש. על מה אתה מדבר עכשיו? "אמבטיה?" מה זה בדיוק "אמבטיה?" אני לא יודע על זה, אמא.
"האם אתה חדש בזה, יותר מדי?"
מה יש עם הידיים המגושמות, שם? אתה מתנהג כאילו מעולם לא החזקת תינוק. כן, אני קצת חלקלקה, אבל לפחות מעמיד פנים שאתה יודע מה אתה עושה.
"אה! חם "
עכשיו, על זה אני מדבר! חם ורטוב זו הריבה שלי. כל כך כיף ונעים.
"קינדה כמו הימים ההם"
אלמלא האורות הבהירים, הייתי אומר שזה מזכיר לי איך הדברים היו לפני המקום, לפני שהגעתי לעולם החדש והיבש הזה עם כל האנשים הגדולים.
"הרבה יותר מקום להתיז!"
לא הייתי מסוגל להסתובב כל כך הרבה או להשתכשך כל כך רחוק. זה די מגניב!
"ווה, מה הדבר הזה המקושקש?"
מה כל זה? חשבתי שאנחנו כאן רק חמים ורטובים ומתיזים, מה עם הקטע הבד המקושקש? "מטלית רחצה", נכון? כן, אני חושב שאתה חושב שזה רך כי אתה בן אדם גדול. בעיניי, זה בעצם רטוב, נודד נייר זכוכית על העור שלי והוא צריך ללכת רחוק, רחוק.
"מה זה סבון?"
זה מרגיש מוזר. ואולי טוב. אבל בעיקר מוזר. אוי, בועות!
"היי, תראה את הידיים האלה!"
אם אתה יכול פשוט לתת לי להתיז בשלום בלי לשים את הדבר הרחיץ הקטן והמרוקן שלך ליד אוזני, זה יהיה נהדר.
"בסדר, אני גמרתי את זה"
כן, אז זה באופן רשמי לא מגניב כמו כשגרתי לפני המקום, כשמעולם לא הייתי צריך לדאוג ל"מטליות כביסה ", וכשהאוכל תמיד הועבר לבטני.
"אני רעב"
ואני עייפה, ואני צריכה להתרפק, ובעצם צריכה לעשות הכל מלבד לשכב באמבטיה הלא-חמה-כמו-פעם-להיות-עכשיו.
"אני חייב ללכת"
ובכן, אם אני תקוע כאן, אני יכול להוסיף עוד קצת נוזלים לאמבט הזה. אההה היכולת לראות את עצמך משתין זה הרבה יותר כיף מאשר להרטיב חיתול.
"אההה! קר! "
מה? למה?! איך יתכן שהטמפרטורה צנחה עשרים מעלות מכיוון שהכניסו אותי לאמבט עד שהוציאו אותי החוצה? OMG, העולם החדש הזה לא הגיוני.
"אההה, חיבוקים"
אה, תודה לאל. חיבוקים חמים. אה, ומה הדבר החדש הזה? "מגבת?" אני אוהב את "המגבת הזו". זה כמו שמיכה עבה ששומרת על קור. בעתיד, בואו נהיה יותר "מגבת" ופחות "מטלית כביסה." בבקשה ותודה.
