13 מחשבות שיש לכל אמא כשהיא נוסעת ללא הילד שלה בפעם הראשונה

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שטיילתי בלי שהילד שלי היה כמו אתמול ולא, אתה יודע, בשנה שעברה. עכשיו כשאני הורה, טיול הוא נושא מסובך וחייתי שיכול לעורר מתח לא פחות מאשר שמחה. כשאני או בן זוגי (או שנינו) יש טיול שאנחנו צריכים או רוצים לצאת, נשארים לנו אינספור שאלות, כולל אך לא מוגבלות; האם עלינו לקחת את הילד שלנו האם עלינו להביא אותו? האם עלינו לכלול אותו במסעות שלנו? האם עליו להצטרף אלינו למסע זה? למעשה, רגע, כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שכל השאלות האלה שואלות את אותו הדבר. ובכל זאת, אתה מבין את הרעיון.

עד כה ביליתי בערך שלושה לילות מהבן שלי, שניים מהם היו במרחק שעות ואחד מהם היה כמו, עשר דקות. היו סיטואציות חיוביות ושליליות בכל סיטואציה, אך ההקפדה על המרחק הנוסף הוסיפה ללא ספק שכבה נוספת של מורכבות לכל העניין המתרחק מעט (והצית אינספור שאלות "מה אם" שאלות, כמו שאתה בקרוב נראה). יש לומר מה לשים קצת מרחק בינך לבין ילדך. מצד אחד זה כמעט משחרר. מצד שני, ובכן, אתה מעוניין להתכרבל לכדור קטן של חרדה ו / או לעולם לא לעזוב את ילדך לעולם. אימהות איננה אלא מרגישים, אתם.

אז, למקרה שיש אמהות שם בחוץ שמתלבטות בנסיעות למרחקים ארוכים, או שנסיבותיהן דורשות לנסוע הרחק מהילד שלהם לפרק זמן משמעותי או אפילו מינורי, אנא הרשו לי לשתף תצוגה מקדימה של מה שעשוי להיות פועם במוחך כשמגיע היום הגדול. היי, לפחות אתה יודע שאתה לא לבד, נכון? זה, כמו מועיל מזערי, נכון?

"זה יהיה בסדר"

כלומר, סטטיסטית, זה נכון לחלוטין. הייתי צריך לספר לעצמי זאת שוב ושוב, ובמקביל לחפש הרגעה מכל הסובבים אותי. מצאתי את עצמי לגמרי מנסה להישאר עסוקה כך שהמוח שלי לא נדד למקומות מפחידים.

"התחייבות לטיול זה הייתה הטעות הגדולה ביותר שאי פעם אעשה בחיי"

בסדר, כן, אולי הייתי קצת דרמטי. אבל באותה תקופה זה הרגיש לגמרי אמיתי; כמו הולוגרמה של המוזיקאי המנוח האהוב עלי שמופיע עבורי בצורה אינטנסיבית ומבשרת רעות.

"מה אם יקרה משהו?"

כלומר, האם שקלנו כל תוצאה אפשרית עבורי להימשך כמיליון מיילים למשך 48 שעות? אני צריך לחשוב על זה.

"מה אם נקבל צמיג שטוח והטלפון שלי נפטר ביער וזה כמו סרט אימה אבל נורא יותר מכיוון שאי אפשר להגיע אלי ברגע המדויק שהילד שלי זקוק לי?"

ובכן, אם אנחנו רוצים להיות טכניים, התשובה לכך בטח אפילו לא הייתי יודע שמשהו לא בסדר כי לא מגיעים אלי. רגע, האם אני מוכן גם לזה?

"ומה אם הילד שלי ייעקץ על ידי דבורה או יסתיר את ברכיהם או יקבל הרעלת אוכל או משהו גרוע יותר ואני לא שם כדי להרגיע אותם?"

למען האמת, ידעתי שבן זוגי יוכל לטפל בילד שלנו כראוי. לאמיתו של דבר, וכפי שמתברר, אביו של הבן שלי הוא מטפל מיומן ואף טוב יותר לעוקץ דבורים לוחץ ממני, אז הבן שלי בידיים טובות במיוחד.

"מה אם אני באמת אוהב את זה?"

זו אותה שאלה שהובילה אותי להימנע מסיגריות, דיקור ומשחק הכס, שכל אחת מהן דורשת התחייבות כלשהי. עם זאת, במקרה של נסיעה לבד, הדאגה שלי היא יותר מהאשמה. יש לי כבר מספיק דברים להרגיש אשמה, תודה.

"ייקח לי בדיוק 4 שעות ו -27 דקות (וסכום כסף שלא ניתן לספר) לחזור הביתה במקרה של חירום"

כעת, כאשר עובדה זו נמצאת בחוץ, בוא לא נשב ונחשוב על כל הדברים האיומים שיכולים לקרות בתקופה של ארבע וחצי שעה. הרשימה כבר ארוכה מספיק.

"זה מרגיש מוזר לא לארוז חיתולים ופיג'מות לתינוקות"

וברצינות, מישהו אורז בצל טרי חתוך מבלי לומר לי? מדוע החזון שלי מטושטש?

"אולי אני פשוט אביא דובון אחד"

זה מוזר? יש לי תחושה שזה קצת מוזר, אבל לא כמו מוזר-מוזר, אז אני יכול פשוט להתגלגל עם זה.

"מה אנשים עשו לפני FaceTime?"

ומה דעתך על אנשים שהם לגמרי מחוץ לרשת או שאין להם אותה טכנולוגיה בהישג יד? או אנשים שמשאירים את המטענים שלהם בבית? איך שורדים בנסיבות אלה?

"האם זה לא הגיוני לבקש מבן זוגי לשלוח לי תמונות בכל שעה ובכל שעה?"

למעשה, בבקשה אל תשיב על זה. מה אם אשאל את זה ככה: האם זה לא הגיוני שבן זוגי ישלח לי חמצן בצורה של פיקסלים בכל שעה על שעה?

"עכשיו כשאני כאן, אני מניח שאולי אנסה ליהנות מזה"

כלומר, חבל לבזבז את הזמן הזה ואת המיקום הזה ואת כוס היין הזו, נכון?

"חופשה חופשית"

סליחה, לא יכול לשמוע אותך בגלל המוזיקה הרועשת הזו וצלילי הכבדות שלי מתנשפות מריקודים כל כך חזק. סמס לי!