תוכן עניינים:
בארבע השנים שהייתי אמא, הניסיון שלי בתפקיד הזה ניהל את הסולם. חזרתי לעבודה אחרי חופשת לידה (שלושה חודשים, שהיתה ארוכה מדי וגם קצרה מדי). כשבתי נולדה שנתיים וחצי לאחר מכן, "רכנתי" והחלטתי לקחת קצת זמן להיות אמא שהייה בבית. מכיוון שבסביבות הזמן בו בתי הייתה בת שמונה חודשים, התחלתי לעבוד במשרה חלקית מהבית לכתוב. דרך כל השינויים האלה, אולי השיעור החזק ביותר שלמדתי הוא זה: אני מבין לחלוטין מדוע מישהו היה בוחר להיות אם עובדת, אם להישאר בבית או איפשהו בין לבין.
נשים נשאלות לעתים קרובות כשהן בהריון אם הן מתכוונות לחזור לעבודה ברגע שנולד תינוקן. זו שאלה די מיושנת. בעוד שאמהות להישאר בבית הולכות וגוברות בשנים האחרונות (וכך גם אבות שהייה בבית), 70 אחוז מהאימהות עם ילדים מתחת לגיל 18 משתתפות בכוח העבודה. מעל ומעבר לאי-ידיעה רעה, זו שאלה סקסיסטית להפליא, ומתעלמת לחלוטין מהרעיון שנשים יכולות להפיק הנאה מהעבודה שלהן. זה גם מבטל את הרעיון שההגשמה שהיא מקבלת מעבודתה, תביא, בתורו, להעשיר הן את תפקידה כאם והן את חיי ילדיה. בקיצור, עבודה יכולה בהחלט להפוך כמה נשים לאמהות טובות יותר, מאושרות ויעילות יותר.
אודה בחופשיות: אפילו שאני במקום טוב עכשיו, באופן אישי ומקצועי, ישנם היבטים של להיות אמא עובדת שאני באמת, באמת מתגעגעת אליהם. אני מתגעגע לימים שהובטחו שיעניקו לי פעילויות מאתגרות נפשית במקום שאצטרך לחפש אותם אם אני רוצה לקבל גירוי אינטלקטואלי מעבר לאלמו (אין רגשות קשים, אלמו). אני מתגעגע ללבוש בגדי ילדים גדולים. זוג העקבים האהוב עלי יושב מוזנח ובודד בארון שלי, אוסף אבק. בכל פעם שאני פותח את הארון שלי, אני כמעט יכול לשמוע אותם זועקים, "אתה הולך לחתונה ?! האם נוכל ללכת איתך ?! תצטרך אותנו! אנחנו הולכים עם כל הלהקות שלכם! ”אני מתגעגע לחדר המשרד שלי. אני מתגעגע לפרטי עבודתי הישנה. אני מתגעגע לחיבוק העצום שקיבלתי במעון היום של בני כשאספתי אותו בשעה 5:30. יש הרבה מה לאהוב בחזקת האם העובדת, כולל הכוח שנשים יכולות למשוך מתפקידים אלה, הן כאינדיבידואיות והן כאמהות. אז חשבתי שאדבר עם כמה מחברי האימהות העובדות כדי לראות איך הם מרגישים לעבוד מחוץ לבית והעלו את משחק אמם (והחיים) שלהם.
איזון אישי ומקצועי
