תוכן עניינים:
- שאל אותה כמה משקל היא עלתה כשהייתה בהריון
- תשאל אותה איך היא איבדה (או מתכננת לרדת) ממשקל התינוק
- עודדו אותה להצטרף אליכם למסע הרזיה לאחר לידה
- תגובה על כך שהיא אוכלת או לא אוכלת את החטיפים בכל קבוצת אימא נפגשת
- מדברים על כמה מהר מישהו אחר איבד את משקלו של התינוק או על כמה אדם רזה
- מתעקש שהיא תעלה על סולם
אחד האתגרים הגדולים ביותר שעומדת בפני אישה עם הפרעת אכילה יכולה להיות אימהות. האובדן הבלתי נמנע של שליטה מוחלטת בגופך הוא מפחיד, ואכילה נוספת כדי לקיים הריון נוגדת את כל מה שהמוח המוטרד שלך לימד אותך. ברגע שהתינוק שלך מגיע יש עוד טריגרים שנזרקים עליך. פתאום אנשים מעירים על הגוף שלך אחרי לידה ומעסיקים אותה בשיחות על גופותיהם של אחרים. אלה רק כמה מהדברים האכזריים הרבים שכל אחד יכול לעשות לאם הסובלת מהפרעת אכילה.
כפי שרבים מהאנשים שסבלו מהפרעות אכילה יודעים, אתם לא "מתאוששים" לחלוטין, עד שתלמדו את כלי ההתמודדות כדי לשמור על העניין. ההפרעה תמיד שם; אורב ברקע וממתין לטריגרים מסוימים שיכולים להביא את דרכי החשיבה וההתנהגות המופרעות אל פני השטח. עבדתי קשה מאוד בעשור האחרון כדי לאבד את ההפרעה שלי. אלא אם כן אתה מכיר אותי ממש טוב (או שאתה קורא את המאמר הזה), אתה כנראה לא יודע על החלק הזה של העבר שלי. הסיפור הקצר הוא, שהאנורקסיה שלי החלה את שנת הלימודים הראשונה שלי בקולג 'אחרי סלידה עם אחת הדיאטות האלה שאתה נרשם אליהן באופן מקומי בעיירתך (עם גלולות מיוחדות ומאמנת). "דיאטה" זו הובילה לרומן אהבה מלא עם רשימות וספירת קלוריות. את שעות ארוחת הצהריים ביליתי במרפאה לבריאות נשים בחקר ספרי התזונאית בצוות ושיננתי את ספירת הקלוריות של ממש. ביליתי שעות בסופרמרקטים וחזרתי לטלטל ובידיים ריקות. התאמנתי שעתיים ביום. עבר מסע ארוך להגיע לכאן ולאמץ שני הריונות בריאים וליהנות משתי בטן גדולה, וכדי להיות בסדר עם גופי שלאחר הלידה לא היה כמו שהיה בעבר.
יש להודות, אף אחד מהדברים "האכזריים" שאני מדבר עליהם כאן הוא אכזרי לגמרי, מכיוון שהאנשים המבצעים את האכזריות הקטנות הטוענות ככל הנראה אינם יודעים שהאדם שאליו הם אומרים (כמוני) סובל או סבל מאכילה הפרעה בעבר. אני מניח, שהכי הרבה שיכולנו לצפות זה מזה זה רגישות כשמדברים על גופנו; בין אם אנחנו בהריון, לא בהריון, או אוכלים לא בהפרעה, או סתם אנשים רגילים שעוסקים בעסק שלנו. אני חושב שהרבה אנשים מרגישים רגישים בכל מה שקשור לדבר על אוכל, משקלם וגופם, ולכן עדיף להתאפק על שאלות או הערות בנושאים אלה, אלא אם כן מישהו הזמין אותם או עודד את השאלות הללו באופן ספציפי.
שאל אותה כמה משקל היא עלתה כשהייתה בהריון
נראה כי שאלה זו נופלת בעיקר על חברים של בני משפחה (או בני דודים רחוקים ודודים גדולים ומצמררים שפשוט לא משיגים את זה). נראה שהם חושבים ששאלה כמה משקל שהעלית במהלך ההיריון שלך היא שיחה כמו לשאול על מזג האוויר.
האמת? אין לי באמת מושג, כי לא רציתי לדעת. ידעתי שאם היה לי מושג לגבי העלייה במשקל ההריון שלי, המספר הזה יהיה תלוי מעל ראשי, יעקוב אחרי יום ולילה בסביב ניאון מהבהב, מלווה בזמזם ומכריז על עצמו בקול רם ורובוטי. בכל פעם שהלכתי למשרד הרופא שלי ביקשתי לשקול אותי כשעמדתי לאחור, וחזרתי בפני האחות שאני ממש לא רוצה לדעת מה המשקל שלי.
תשאל אותה איך היא איבדה (או מתכננת לרדת) ממשקל התינוק
כמובן שרוב האנשים אוהבים כשמישהו שואל אותם איך הם נראים כל כך ארורים אחרי התינוק (או באופן כללי). אני לא יכול לומר שאכפת לי אם מישהו יגיב בחיוב על דמות התינוק שלי. עם זאת, אם הייתי אומר לך איך ירדתי במשקל, טוב, סביר להניח שאתה לא רוצה לדעת את התשובה. כן, אני מתעמל. אני גם אוכל, לרוב, כל מה שאני רוצה. קח בחשבון, כל מה שאני רוצה נוטה להיות תזונה סבירה ומאוזנת ברוב הזמן. ובכל זאת, אינני יכול להכחיש שחשיבה ואכילה לא-מפורקים לא היו חלק מחיי במשך שנים, אפילו אם זה רק מתאים ומפציר. אני לא יכול להכחיש שיש ימים שאני מקבל החלטות לגבי התעלמות ממצבי רעב במשך שעות. או שלפעמים, כשאדם רגיל ללא הפרעה עשוי לאכול רק את כל מה שהיא רעבה אליו בזמן נתון, אני אמנע את עצמי בדרכים משונות כדי שאוכל "להגיע" למשהו דקדנטי יותר אחר כך.
שהתחושה של "אשמה" עוקבת אחרי לעיתים קרובות יותר ממה שהייתי רוצה כשמדובר במשהו מטופש כמו לאכול ארבעה ביסים של מק וגבינה של ילד שלי שזה עתה הכנתי בגלל שזה מריח כל כך טוב (ואני יודע שאני ' אני לא אוכלת ארוחת ערב משעתיים נוספות) זה לא משהו שאני מפרסם לעתים קרובות. הדברים האלה לא קורים כל הזמן, אבל זה קורה. אבל הכל חלק ממי שאני ואיך (אני חושב) אני נראה כמו שאני.
עודדו אותה להצטרף אליכם למסע הרזיה לאחר לידה
לא, אני לא מתעניין באמא בוטקמפ. לא, אני לא אצטרף לכיתת Busters Busters שלך. אם מדובר בשיעור כושר קבוצתי המכוון לירידה במשקל, אני לא משתתף כי אין לך מושג כמה מהזבל הזה ביזבזתי את חיי בימי הפרועים שלי.
ניתקתי את התחת שלי יותר שעות מכפי שישנתי עכשיו, כשמדובר באימון, אני עושה רק מה שכיף לי (ריקוד אווירי) ולעולם לא מה שמרגיש מעניש. כאמא שסבלה מהפרעת אכילה, אני מתכוונת אם מישהו שואל אותי אם אני רוצה ללכת איתם לאיזו דיאטה של חבר או להתעמל. כמעט מייד אני רוצה לדעת אם זה אומר שהם חושבים שאני צריך, או שהם רק מחפשים אחווה. ואז שוב, אני בעצם לא רוצה לדעת את התשובה כי אם זה הקודם, זה ישלח אותי לסחרור.
תגובה על כך שהיא אוכלת או לא אוכלת את החטיפים בכל קבוצת אימא נפגשת
ישיבות קבוצתיות של אמא נוטות להסתובב בכבדות סביב חטיפים. חטיפים לפעוטות, בטח, אך חשוב מכך: חטיפים לאמהות. קבוצת אמא שלי נטתה להיפגש ליד כמה מאפיות ממש טעימות, בהן כל אחד התחלנו לאסוף את הקרואסונים והמאפים הכי מדהימים, או קאפקייקס ועוגיות שוקולד צ'יפס. לכן, פעם בשבוע הייתי דוחף את הטיולון שלי בחצי השעה שלקח להגיע לבית של כל מי שמארח את הקבוצה, מתנגד לעצמי נגד המשיכה הבלתי נמנעת לעבר שולחן הקינוחים ברגע שהשבתתי את התינוק שלי על רצפת הסלון. הייתי קולט קפה בדרך, בתקווה שהטעם המתקתק בצורה קלה, איכשהו, יבעט בכמיהה, אבל הדבר שהכי יעשה זה היה לחתוך את כפות ידי על המדרכות הבלתי אחידות של ברוקלין ולהתיז על העגלה שלי.
בכל פעם הייתי אוכל לא רק קרואסון שוקולד אחד אלא שניים, מכיוון שאחד יגרום לי לשנוא את עצמי ושניים זה עונש.
מדברים על כמה מהר מישהו אחר איבד את משקלו של התינוק או על כמה אדם רזה
זה יכול לעורר מייד תחושת תחרות אצל אוכל אוכל שאינו מסודר. אני תחרותי בהרבה אופנים, כך שכמובן שאם אתה מדבר על כך שעכשיו חזרתי מלידת תינוק, כאילו, שלושה שבועות, זה יגרום לי לרצות לרוץ לצעוק לכריות שלי והסתתרתי תחת השמיכה שלי בתחושה של כישלון בחיים.
מתעקש שהיא תעלה על סולם
מכיוון שהתארחתי אצל סבתא של בעלי כשהיה לי את בני הראשון, לא הייתי בשליטה מלאה על הסביבה שלי. האישה שניקתה את ביתה של סבתא כל שבוע אחר הגיבה על הירידה במשקל שלי אחרי לידה, ועיוורה אותי יום אחד כשיצאתי מהשירותים. כולם חסמו אותי מלצאת מהמסדרון אלא אם כן צעדתי על הסקאלה שהניחה לפני, וביקשה ממני לשקול את עצמי לצורכי הסקרנות וההנאה שלה.
בזמן שציפיתי שהסולם ישבר (חשיבה לא מוטרדת, כן), הופתעתי בכנות מהמספר נמוך. לעולם לא אשכח את הזעזוע של לעלות על סולם וללמוד את המספר בפעם הראשונה מזה 10 שנים. בשבילי, צעד על סולם היה פעם התמכרות, ונלחמתי קשה שלא לעשות את זה כל כך הרבה זמן. אירוע בלתי הולם לחלוטין זה יכול היה להיות טריגר רע. למזלנו זה לא היה.
