תוכן עניינים:
- מכיוון שהם עדים לזה בכל יום ויום
- כי עליהם לדעת מה הם מתמודדים
- כי אני צריך ללמד אותם חמלה
- כי אני צריך לתת דין וחשבון
- כי זה חלק ממי שאני
- כך שהם יכולים להיות פרואקטיביים
- כי אין במה להתבייש
כילד הייתי עד להרבה דברים לא נעימים. דברים טראומטיים. דברים שישנו לנצח את האדם שהייתי הופכת בו כאישה, כבן זוג ואם לשני ילדים. מחלות נפש פועלות במשפחתנו ובכל זאת, לא ידעתי או הבנתי את היקף המחלות עד שנאבקתי בעצמי בחרדות ודיכאון. כך שיש יותר מכמה סיבות לכך שאני מדבר עם ילדיי על בריאות הנפש שלי, החל מההיסטוריה המשפחתית שלנו. ללא כל אשמתם, הם נוטים לדיכאון. כתוצאה מכך אני סוחב כמות עצומה של אשמה על משהו שאין לי שליטה גם עליו, והדרך היחידה להילחם באשמה זו היא להיות פתוחה וכנה עם ילדי היקרים.
הייתי בדיכאון בראשית בית הספר היסודי. ההורים שלי עברו גירושין והיה לי חרדה מהלימודים אחרי שהרטבתי את עצמי בטעות במהלך פרויקט קבוצתי. כל יום הרגיש כמו עוד קרב חדש. הוטרדו אותי והטרידו אותי כשלא הייתי בבית, ואז כשחזרתי הביתה לא הרגשתי בטוחה או בטוחה. אני זוכר שצפיתי באמא שלי עוברת פרקים של שיאים ונמוכים, אבל אף אחד מעולם לא אמר לי למה. לא הבנתי מה "לא בסדר" איתה, גם אז הבנתי מה "לא בסדר" איתי.
כשהייתי בת 7 וסובלת מהתקפי חרדה תכופים, סבתי נכנסה. לא רק שהיא ניחמה אותי בכך שהיא כרוניצלה אותה על ידי שיתוף במאבקים שלה (החל מניסיונות התאבדות להפלה ודיכאון), אלא שהיא הציגה אותי בפני המטפל הראשון שלי וסייע לי בחיפוש אחר התרופות הנכונות. היא היתה לוח השמע שנותר עליו השלכתי את מחשבותי, והזכיר לי שלא הייתי שבור וזו לא אשמתי. יכולתי לרפא.
לאורך השנים סבלתי כמה קרבות נואשים עם דיכאון, בקושי שרדתי כ"זוכה "בכל סיבוב. אינני זר למחשבות ונטיות אובדניות, נזק עצמי והפרעות אכילה כאמצעי לנסות לשלוט במחלה. אבל דרך כל מנגנוני ההתמודדות שלי, למדתי המון על מחלות הנפש שמנסות לשלוט על חיי, ועל סוג האדם שאליו הם עיצבו אותי. לרוב, כאם לשני ילדים.
הילדים שלי לא קהים בימים שאני לא מצליח להסתדר עם חיוך. הם לא מתעלמים מהרגעים שאני לא יכול להתרכז במה שהם אומרים לי. והם עדים מדי יום לשרידי ההפרעה הכפייתית שלי (OCD) ששולטת על כל חלק בלוח הזמנים שלי. במקום להעמיד פנים שאני לא ככה, אני רוצה לחנך אותם על מה שעבר המשפחה שלנו, מה הם ניסו, ומה המשמעות של לחיות עם הפרעות אלה ואיך הם שינו את אופן הפעולה של המוח שלנו אחרת מאשר אלה שלא מושפעים מהם. אני אומר להם את הדברים האלה בתקווה שהם יכולים להיות פרואקטיביים אם הם מאובחנים כחולים במחלות דומות. ואם הם לא (ואני מקווה שהם לא), הם יכולים לתרגל אמפתיה וחמלה לאלו מאיתנו שכן.
אם אוכל לחמש את ילדיי במידע רב ככל האפשר ולהסביר את החוויות שלי בהתמודדות עם מחלות נפשיות בדרך המתאימה לגיל, אעשה זאת. זה לא מועיל להם להעמיד פנים שהדברים בסדר גמור כשברור שהם לא כאלו - כשאני לא. הנה רק כמה מהסיבות שהחלטתי להיות פתוחה וכנה עם ילדי לגבי בריאותי הנפשית:
מכיוון שהם עדים לזה בכל יום ויום
ג'יפיעל פי נתוני האקדמיה הלאומית למדעים, אחד מכל חמישה ילדים גר עם הורה הסובל מדיכאון. זה 15 מיליון ילדי ארצות הברית העדים למאבק קשה של הורים נגד מחלה ההורגת אם היא לא מטופלת. אין מקום על פני האדמה שאני יכול להסתיר איפה שהדיכאון, החרדה או ה- OCD שלי היו בלתי נראים. כאמא שהייה בבית שעובדת גם מהבית, אני הבן אדם עבור בן זוגי וגם ילדיי. העמדת פנים רק תביא אותי עד שכולם היו מקלפים את השכבות לאחור כדי לראות את הכאב שאני סובל. בחרתי להיות פתוחה וכנה לגבי מחלות הנפש שלי כי לראות אותי במצב פחות מהממים עלול לבלבל את הטראומה יותר אם לא אדבר.
לא רק אני רוצה להראות לילדיי שאני יכול לשאת את העומסים האלה (והם לא אשמתי), אלא גם אני יכול להיות אמא. ההפרעות אינן מגדירות מי אני, ואם ילדי אי פעם יעברו חלק מאותו דבר, זה גם לא יגדיר אותם. זה בסדר להכיר במה שאינו בסדר, לדבר על האופן בו זה משפיע על כולם בבית ולהסביר את הדרכים בהן אני פועל לרפא.
כי עליהם לדעת מה הם מתמודדים
ג'יפיהילדים שלי איתי כל הזמן, ולכן הם רואים מה דברים כמו דיכאון וחרדה יכולים לעשות למישהו. ומכיוון שהמכון הלאומי לבריאות הנפש מדווח כי 25 אחוז מהמבוגרים מאובחנים עם הפרעה נפשית בכל שנה, חשוב לדבר על איך זה גורם לילדים המאובחנים להיות בסיכון יותר מאלו שהוריהם אינם סובלים מהפרעה נפשית.
אני מדבר עם ילדיי על כל זה - איך זה עלול להתרחש במשפחה (בעצם העמדתם בסיכון גדול יותר), אך גם כיצד גורמים סביבתיים חשובים באותה מידה. לדוגמא, הייתי שקוע בסערת רגשות ופיזית לאורך ילדותי, אבל הילדים שלי לא. זה לא שולל נטייה גנטית, אבל הוא שופך אור על דרכים בהן אנו יכולים לעסוק באופן יזום במניעות חיצוניות.
כי אני צריך ללמד אותם חמלה
ג'יפיבדיון על המאבקים שלי, אני רוצה שהילדים שלי יתאימו עם הבריאות הנפשית שלהם. להיות טוב לב לסובבים אותם שעשויים להילחם מאחורי דלתות סגורות. להיות מסוג האנשים שיעמדו ויתבטאו בשמם, או זה של אחרים הזקוקים להם.
הברית הלאומית למחלות נפש מציינת כי התאבדות היא גורם המוות השלישי המוביל בקרב אלה שבין הגילאים 10-24. אם ילדי אינם יודעים דבר על דיכאון, או סימנים של מישהו שעשוי להתאבד, איך הם יכולים להיות תומכים? איך הם יכולים להיות שינויים חיוביים בשתי הקהילות שלהם וגם בחייהם? ידע וחמלה הם המפתח להחלמת בריאות הנפש.
כי אני צריך לתת דין וחשבון
ג'יפיבשום אופן אינני מתכוון לסמוך על ילדיי על תמיכה כשאני בדיכאון. כשאני מדבר על הדיכאון שלי, או על החרדה, או מדוע אני סופרת את השניות בין נשימות בזמני לחץ, זה לא רק כדי שיוכלו להבין אותי טוב יותר כאדם, אלא כדי שאחראי על מעשי. פעמים רבות מחלות נפש משנה את אופן התפיסה של המציאות. הכימיקלים במוח שלי אינם פועלים באותו אופן אצל מישהו שאינו מושפע מחולי נפש.
בזמן שאני עושה את חלקי מבחינת הטיפול העצמי, היותי פתוחה במאבק עם ילדיי גורמת לי להישאר בשליטה. אני לא יכול לדון בכל הדרכים לפנות לטיפול אם אני לא מחפש טיפול. במחקר שנערך לאחרונה בבריטניה מהמחלקה לבריאות וזמן לשינוי, 55 אחוז מההורים בבריטניה לא דנו עם ילדיהם בנושאי בריאות הנפש, ו -45 אחוז מההורים בחרו שלא משום שהם מאמינים כי "בריאות הנפש אינה נושא." אבל הנה העניין: זה נושא. על פי הדיווח בגרדיאן, "מעריכים כי מחצית מהמצבים הניתנים לאבחון מתגלים לפני גיל 14 ו 75 אחוז עד 21. מחקר שנערך באוקטובר מצא כי 62 אחוז מבני הנוער חיפשו מידע על דיכאון באינטרנט."
במילים אחרות, עלינו לדבר על זה. בפתיחות, בכנות, ותמיד.
כי זה חלק ממי שאני
ג'יפיכמה שאני לפעמים מאחל שהמחלות הנפשיות שלי לא היו חלק ממי שאני, הן פשוט. אני לא יכול לברוח מהם. ואולי, יום אחד, הם לא יהיו חלק כה משמעותי בחיי. אבל כרגע, הם כן, והילדים שלי צריכים לדעת עליהם. אני מדבר עם הילדים שלי על בריאות הנפש שלי כי אני רוצה שהם - זקוקים להם - כדי לראות כל חלק במי שאני. מחלות נפש לא משנה את מי שאני, וזה בהחלט לא משנה כמה אני אוהבת את ילדי.
כך שהם יכולים להיות פרואקטיביים
ג'יפיבתי כבר מראה סימני דיכאון וחרדה. היא חוותה התקפי חרדה. היא חווה את אותם התעלות הגבוהות והנמוכות שסבתה חוותה בילדותי. אני מנסה להזכיר לעצמי שגיל ההתבגרות אשם בחלק מזה. אחרי הכל, ככל שההורמונים שלה משתנים, כך גם מצבי הרוח שלה. כשאני חושב על תקופתי כילד כמעט בן 11, כבר עברתי כל כך הרבה, כולל: טראומה מינית, התעללות רגשית ופיזית, לסוגיות זהות שנבעו מהגילוי של אבי הביולוגי. כבר התחלתי לפגוע בעצמי והפרעות אכילה השתלטו על חיי. החלק הגרוע ביותר היה שאיש לא דיבר איתי על המשמעות של משהו מכל זה, או כיצד להתמודד עם הטראומות הללו והתגובות הטבעיות שלי אליהם.
אמריקה של בריאות הנפש מציעה לחפש אחר הסימנים, כמו גמילה, בעיות שינה ושינויים בדפוסי האכילה, כדי לדעת מתי לפנות לעזרה. לו מישהו שם לב אלי כשהייתי בת 10 הייתי מקבלת את העזרה הדרושה לי לפני שהיא כמעט הרגה אותי.
כי אין במה להתבייש
ג'יפיאני מדבר עם הילדים שלי על הקרב שלי עם דיכאון, חרדה, OCD והפרעת לחץ פוסט טראומטית (PTSD), כי לא עשיתי את זה לעצמי. זה לא באשמתי. המוח שלי לקח את הנטייה הגנטית שלי, את ההיסטוריה המשפחתית ואת חיי החיים של גורמים סביבתיים, ועיוות את המחשבות והרגשות שלי למשהו שאינו בשליטתי.
אני חייב את זה לילדיי, ולעצמי, לפרק את הסטיגמות סביב ההפרעות הללו בדרך של דיון גלוי וכנה. הדיבור עלול אולי לא רק להציל את עצמי, אלא גם את הסובלים בשקט. זה עוזר לאחרים להבחין בסימנים בקרב ילדים בסיכון. והאימהות לאחר הלידה עשויות לפנות לטיפול אם הן יודעות מה להיזהר. וגם, בל נשכח את כל האבות המתאבדים בסתר גם, מתביישים לדבר על הדיכאון שלהם מחשש לנידוי. עם בריאות הנפש, אין דבר לדבר יותר מדי על זה.
אז דברו על זה. ואל תפסיק לדבר.
צפו בסדרת הווידיאו החדשה של רומפר, יומני דולה של רומפר :
בדוק את כל סדרות יומני הדולה של רומפר וסרטונים אחרים בפייסבוק ובאפליקציית ההמולה ברחבי Apple TV, Roku ו- Amazon Fire TV.
