תוכן עניינים:
- דאגתי שהם יהיו מתת תזונה
- דאגתי מכל החיידקים
- דאגתי שהם לא פגעו באבני הדרך שלהם
- דאגתי שלא הייתי מגרה אותם מספיק
- דאגתי לכישוריהם החברתיים
- דאגתי שהם היו בריונים
- דאגתי שייצברו
יכול להיות שאני מגניב ונאסף לאנשים שמכירים אותי, אבל בדרך כלל אני די לחוצה. אני מודאג פחות מכמה אנשים אחרים שאני מכיר, בטוח, אבל רמות החרדה שלי עדיין גבוהות מכדי שארגיש בנוח. אני דואג לכל מיני דברים שלא סבירים סטטיסטית, כמו חטיפות והרוגים ברק. אני מבין שהדברים שאני מדגיש עליהם נראים מטופשים, והדברים המגוחכים שבעצם דאגתי כשהילדים שלי היו פעוטות הם כנראה בראש רשימת חוסר ההיגיון. אבל, הדאגה של אם היא לא תמיד הגיונית, חברי. ילדים, כמובן, הוציאו את הגרוע מחרדה שלי ולעיתים קרובות אני תוהה אם אני מתכוון לחיות לראות אותם בוגרים בתיכון בגלל הלחץ המתמיד שנגרם לי בגלל לא יותר מקיומם. אבל, זה עלי, לא עליהם.
בלילה, ברגע שראש שלי פוגע בכרית, מוחי מתחיל לנדוד. אני "מה אם?" את עצמי לסחרור של סערת נפש. כל מה שיכול להשתבש, משתבש במוח המטורף שלי. באמת, אני חושב על הדברים הכי מחרידים ואז שונא את עצמי על כך שאני חושב על הדברים האלה. זה מעגל בלתי נגמר של מחשבות איומות ואחריו אשמה ואחריה יותר "מה אם". אני לא יודע למה המוח שלי עובד כמו שהוא עובד, אבל אני יודע שאמא שלי זהה. אני עדיין צריך להתקשר אליה בכל פעם שאני חוזר הביתה מכל התכנסות שאליה אני הולך. אני צריך לבדוק איתה כל יום. עד עכשיו אני כל כך רגיל שזה אינטואיטיבי.
אחרי ששרדתי את שלב הילוד והשנה הראשונה בחיי ילדיי, חשבתי שרבים מהדאגות החדשות מאמא שלי יישארו מאחור. ובעוד שחלקם בהחלט היו, חדשים צצו גם הם. נראה כאילו כל שלב בהורות מביא רמה חדשה של לחץ. מה שנראה ככול מסיים בשנות התינוקות, יהיה טיפשי עד כדי גיחוך בשנים הפעוטות. מה שנראה כמו מהמם במהלך הפעוטות, ייראה מוחלט לחלוטין במהלך שנות הגיל הרך. וכן הלאה וכן הלאה. אני באמת לא יודע אם יישאר לי הרבה עד שהילדים שלי יהיו בני נוער. עד אז, עם זאת, אני אדאג לכל השאר שביניהם.
דאגתי שהם יהיו מתת תזונה
ג'יפיאני לא יודע אם אתה מודע, אבל פעוטות יכולים לשרוד בכמות מינימלית של אוכל. והמזון שהם אכן אוכלים משאיר הרבה מה להיות נחשק במחלקת התזונה. כשהילדים שלי היו תינוקות, האכלתי בהם פירות וירקות אורגניים ואת הכל ללא דשא, ללא כלוב, משולחן משולחן. הם אכלו ברוקולי, כרובית, אבוקדו וקינואה. אתה קורא לזה, הם אכלו את זה. ברגע שהבינו שיש להם אמירה במה שהם אכלו? כן, הם לא אכלו, לא משנה מה עשיתי. אלא אם כן הצעתי נקניקיות או מקרונים וגבינה, הם לא היו מעוניינים. ואני דאגתי כל הזמן שהם יהיו בתת תזונה ולא יקבלו את התזונה הנכונה. למרבה המזל, הם צמחו מאותו משפט "שביתת רעב" וכעת שניהם אוכלים די טוב.
דאגתי מכל החיידקים
האם ראית פעם פעוט מלקק את הכל באופק ומכניס את כל מה שניתן לפיו? מראה מקסים, לא? לפני שהבנתי שהפעוטות הם בלתי חדירים למטרה של חיידקים, הייתי בלגן חם שניסה לשטוף את ידיהם בכל שנייה בכל יום. ואז, הבנתי שאני משגע את עצמי על ידי ניסיון לנסות להרחיק אותם מחיידקים ופשוט לתת להם לשחק בבוץ עם שאר הילדים בני השנתיים.
דאגתי שהם לא פגעו באבני הדרך שלהם
ג'יפיבמהלך המינוי בן 18 חודשים של בתי, רופא הילדים הוציא תרשים ציון דרך והתחיל לשאול אותי כל מיני שאלות. האם הילד שלי מדבר במשפטים שלמים? האם היא יכולה לקפוץ? האם היא יכולה לזרוק כדור? האם היא יכולה להאכיל את עצמה? האם הוא כותב את מאמר בקשת המכללה שלה? האם היא שלטה בחשבון מראש? התחרפנתי כשהילד שלי לא דיבר כמעט 2. כמעט והתערבתי מוקדם בביתה עד שנאמר לי שילדים דו-לשוניים נוטים להתחיל לדבר מאוחר יותר מאשר עמיתיהם החד-לשוניים.
דאגתי שלא הייתי מגרה אותם מספיק
תהיתי אם אני עושה מספיק עם הילדים שלי כדי לעורר את היצירתיות והאינטלקט שלהם. קניתי כרטיסי פלאש וספרי צביעה ובלוקים. הייתי עצבני שהם לא יהיו חכמים או חדשניים כמו שאר הילדים. הרשמתי אותם לאחד ממרכזי ה"העשרה "המדורגים הכי גבוה, או כמו שכל אדם רגיל מכנה אותם: מעונות יום.
דאגתי לכישוריהם החברתיים
ג'יפיתאריכי Play הם חובה, נכון? ובכן, הם היו בשבילי. כל כך דאגתי שהילד שלי לא יתקבל חברתית או יהיה מסורבל מבחינה חברתית. בתי במיוחד, לא הייתה התינוקת הכי חמה. למעשה, היא הייתה בוכה בכל פעם שמישהו אחר היה מרים אותה. אז דאגתי שהבת שלי לא תוכל להתחבר עם ילדים אחרים, ולכן תמיד ניתחתי את האינטראקציות שלה. עכשיו, הבנתי שכל הדאגה הזו הייתה לשווא מכיוון שילדים עוברים כל כך הרבה אבני דרך התפתחותיות חברתיות שונות.
דאגתי שהם היו בריונים
לא הבנתי שילדים עוברים שלבים של עקיצות ופגיעות, אז כשהגננת אמרה לי שהבן שלי מכה מישהו, הייתי הרוס זמנית. כמובן שדיברתי איתו מייד ומכיוון שזה לא קרה שוב, הנחתי שהדאגות שלי היו חסרות תועלת.
דאגתי שייצברו
ג'יפיילדה כל הזמן נשכה וצבטה את בתי במעון יום ובתי לא הגנה על עצמה. ילד כל הזמן הסיר את הצעצועים שלה ודחף אותה הצידה והיא לא עשתה דבר מלבד לבכות. זה שבר לי את הלב וגרם לי לדאוג שהיא תבחר בשארית חייה.
צפו בסדרת הווידיאו החדשה של רומפר, יומני דולה של רומפר :
בדוק את כל סדרות יומני הדולה של רומפר וסרטונים אחרים בפייסבוק ובאפליקציית ההמולה ברחבי Apple TV, Roku ו- Amazon Fire TV.
