תוכן עניינים:
- "רגע, איפה אתה שם את הדבר הזה?"
- "הו, האנושות!"
- "מדוע אף אחד לא הזהיר אותי על החלק הזה?"
- "כמה דברים נוספים הולכים להיות חודרים או נשלפים לגופי ומחוצה לו?"
- "זה לא היה חלק מתכנית הלידה שלי"
- "בסדר, זה לא שנשאר לי שום כבוד בכל מקרה"
- "אולי עלי לנסות ליהנות מהרגשה הזו"
כשאתה מתאר לעצמי ללכת לבית חולים ללדת תינוק, כל מיני דברים המעוררים חרדה עולים בראשך: מבול של רופאים ואחיות המרחפים מעליך בעקבות מצב חירום, ממהרים לניתוח, והפחד מפני האפידורל מחט, למעט כמה. אף אחד לא נראה שאף אחד חושב על הצנתר הפוסט-אפידורלי הארור הזה, וזה די נורא. למען האמת, אני בטוח שיש דברים שכל אישה עובדת חושבת כשהיא מקבלת צנתר, ורובם הם מהזן "לא לעזאזל". בתקופה שבה כל הנקודה היא להוציא משהו מגופך (התינוק), הכנסת משהו לגופך (הקטטר) פשוט לא נראית נכונה.
לא הייתי מוכן לחלק הכניסת הקטטר מהעבודה שלי. כבר הרגשתי מעבר לא נוח, אפילו עם הוספת האפידורל. זאת אומרת, כן, הרגשתי צף ושתוי מהסמים, אבל הייתי גם מודע לעובדה שמכאן והלאה הייתי אסיר במיטת בית החולים שלי. ראשית, האפידורל גרם לרגלי להרגיש כמו אבני מלט, מה שהביא אותי לא להיות מסוגל ללכת גם אם הייתי מוכן. ואם באיזה נס הייתי מצליח להתגבר על האפידורל החזק, ושכחתי מהצנתר המחובר, ילד הייתי נכנס לתזכורת כואבת ברגע שניסיתי לנדוד ממיטת בית החולים שלי.
בשעה חשוכה מאוד אחת במהלך הלידה שלי, אני זוכר שחשבתי שאולי אפידורליים וקטטרים הם איך בתי החולים שומרים על אסירות נשים הרות כדי שיוכלו לעשות לה מה שהם רוצים. אבל זו הייתה בדיוק הגברת ההרה והמשוגעת שדברה בסמים. ובכל זאת, יש הרבה דברים שעוברים במוחה של אישה כשהיא עומדת להשיג צנתר. הנה כמה מהם:
"רגע, איפה אתה שם את הדבר הזה?"
ג'יפיאה לעזאזל לא. מצטער. זה לא מתקרב לשום מקום. לא. אין סיכוי. אתה יכול להדביק את זה במקום אחר. וכן, אני יכול להגיד לך איפה לתקוע אם אתה זקוק לרמזים.
"הו, האנושות!"
ג'יפיבטח, יש לך אפידורל וקרוב לוודאי שלא תרגיש אם מישהו יסר לך את הרגל ברגע זה, אבל ישו חג המולד, אנו חיים בעידן המודרני. האם אין דרך הרבה יותר אזרחית ופחות חודרנית לגרום לשתן לצאת מהגוף? האם איננו יכולים פשוט לשמור על צנתרים לגברים כדי לתת להם על מה לדבר בעת הסחר בסיפורי מלחמה? מדוע עלינו לסבול את המחטים האפידורליות הנוראיות ואת צינור הקטטר הננעצים בחורי הפיפי שלנו?
"מדוע אף אחד לא הזהיר אותי על החלק הזה?"
ג'יפייש כל כך הרבה עוולות, גדולות וקטנות כאחד, שיכולות לקרות במהלך הלידה והלידה, אז מדוע אף אחד מחברינו לא סיפר לנו על הדברים האלה מראש? האם הכל קונספירציה? אולי החברים שלך שמרו את הדברים בסוד כי אם הם היו נותנים את התכנים האלה אז אף אחד לא יוולד לעולם תינוקות, ואנחנו היינו מתחילים באיזה סוג של עולם אפוקליפטי בו נשים מסרבות ללדת ילדים.
"כמה דברים נוספים הולכים להיות חודרים או נשלפים לגופי ומחוצה לו?"
כעת, לאחר שנחשף כי בבית החולים יש כמה הפתעות עבורך, אינך יכול שלא להיות קצת חשדן. מה עוד נמצא בטריקים של לידת בית החולים ההוא? בשלב זה יתכן שתסתכלו סביב החדר מקרוב מאשר כשנכנסתם אליו לראשונה. בעבר חפצים לא מזיקים מקבלים משמעות מרושעת יותר. כמו הגביע ההוא שם. זה נראה כמו כוס שתייה, אבל מה אם זה עוד דבר שהם מתכוונים לסנוור אתכם באמצעות אמירת "פסיכ! עכשיו אנחנו הולכים להשתמש בזה כדי למדוד את היקף צוואר הרחם שלך!"
"זה לא היה חלק מתכנית הלידה שלי"
ג'יפיהייתי ברור בשפע בתוכנית הלידה שלי (אותה הכנתי עותקים מרובים כדי לעבור לצוות בית החולים) לגבי סדר האירועים שהייתי מוכן לסבול ומה ציפיתי שיתקיימו. קטטר שהוחדר לשופכה שלי לא היה חלק מהתכנית.
"בסדר, זה לא שנשאר לי שום כבוד בכל מקרה"
ג'יפיכשנכנסתי לראשונה לחדר העבודה והלידה היה לי את הכבוד שלי (או מה שנשאר ממנו אחרי שנות ה 20 לחיי הגהינום שלי). ואז התבקשתי ללבוש אחת מאותן שמלות בית חולים רופפות שהיו פתוחות לגב, ועצרתי לנהל שיחה עם אחות באמצע הדרך בין האמבטיה למיטתי. הסתובבתי וראיתי מתמחה צעיר ונראה רושם הערות ממש מאחוריי, הדריריים שלי מסתובבים שם כדי לראות. אז כשהגיע הזמן להכניס את הקטטר הייתי בעצם נאלץ להיפרד מכל צניעות.
"אולי עלי לנסות ליהנות מהרגשה הזו"
ברגע שהדבר הארור הוכנס לתוכי (הסמכתי) אילצתי את עצמי להירגע ברעיון. בסופו של דבר זו הייתה ההזדמנות האחת (אני מקווה) בחיים לעשות דבר אחד פחות. הצורך לקום ללכת לשירותים לוקח זמן ואנרגיה יקרה, ולפחות בשעות האלו במהלך הלידה, ויתרתי על האחריות. הקטטר האמין שלי רוכס את השתן היישר מגופי בצורה סניטרית ובטוחה. כשהאפידורל עבד את הקסם שלו והקטטר הבטיח שאוכל פשוט לשבת על הדחיפה שלי ולא אצטרך לעשות שום דבר מלבד להתכופף על נטפליקס עד שזה היה באמת זמן לתינוק, נכנעתי לתחושה ופשוט שחררתי.
