7 דברים שלמדתי על עצמי כשההיריון שלי תויג בסיכון גבוה

מעולם לא חשבתי הרבה על איך להיראות ההריון השני שלי לאחר לידת בתי. למרות שהיו לי כמה בעיות עם יתר לחץ דם (מה שהוביל למשענות מיטה ובסופו של דבר אינדוקציה), כל השאר היו די סטנדרטיים. אחרי שני הפלות ובעיות בריאות נוספות, כל זה השתנה. מהדברים שלמדתי על עצמי כשההיריון שלי סומן כסיכון גבוה, העובדה שאני מצליחה לעבור כל דבר בראש הרשימה.

כשנכנסתי לפגישות הרופאים הראשונות שלי עם בני ברחם, מייד נזרקתי על ידי התווית האדומה שהוצמדה לתיק שלי. בבדיקה נוספת, הבנתי שאומר "הפלה מאוימת." מייד היו לי פלשבקים של אובדן ההיריון שסבלתי בעבר. גם אני הייתי התינוק הזה לא התכוון להסתדר, אז שתי המילים האלו שלחו את הבהלה על עמוד השדרה. ברגע שהרופא מצא דופק, וחזק בזה, הרגשתי קצת בנוח.

ובכל זאת, הרופא שלי הודיע ​​לי שבגלל ההיסטוריה שלי עם יתר לחץ דם ואובדן, הריון זה נחשב להיריון "סיכון גבוה". זה לא היה צריך להיות חדשות עבורי, אני מניח, אבל לא הייתי מוכן לשמוע את המילים האלה. אחרי הכל, המילים האלה התכוונו שאצטרך לשנות את אורח חיי כדי לשמור על התינוק שלי ואת עצמי, בריא וחי. במילים אחרות, בין שאהבתי ובין אם לא, הייתי צריך ללמוד להיות בסדר עם האבחנה שלי. עם זה, הנה כמה דברים שלמדתי על עצמי, ולמה אני מסוגל, כשההיריון שלי תויג כ"סיכון גבוה ".

אני לא אישה סבלנית

ג'יפי

עוד לפני ההיריון בסיכון הגבוה שלי, ידעתי כמה אני יכול להיות חסר סבלנות לפעמים. עם זאת, כשאתה מצומצם למשימות מוגבלות, הופעות חיצוניות נדירות ורשימה ארוכה של "אין דרך לעזאזל אסור", הזמן שאתה מבלה בשכיבה מרגיש אינסופי. חוסר הסבלנות שלי עבר מהר מאוד מכעס למצב של זעם מלא, במיוחד בסוף ההריון. ככל שרציתי שבני ייכנס לעולם כשהוא היה מוכן ובריא, רציתי גם שההגעה שלו תתרחש מוקדם יותר מאשר אחר כך, כך שההריון שלי כבר יכול היה להסתיים.

אני לא אוהב הפרעה

ג'יפי

בגלל החרדה שלי וההפרעה הכפייתית האובססיבית שלי (OCD) שכבר הייתי, תמיד הייתי חובב שגרות ולוחות זמנים. כתוצאה מכך, כאשר השגרה והלוח הזמנים שלי משתנים או משתנים, המוח שלי נלחם ומורד. שינוי לא בא בקלות ולעיתים קרובות מחמיר את המצב, אם כי באופן זמני. כשהפכתי ל"סיכון גבוה ", פירושו כל מיני שינויים. מה אכלתי, כמה יכולתי לזוז או לעמוד, באיזו תדירות אוכל לעזוב את הבית וכמה ביקורי רופאים הייתי זקוק לפני שאינדיקציה תתרחש. כל זה הוכיח כמה אני סומך ברשימה מוצקה של משימות שאני רגיל אליהן, וכמה זה מסוכן נפשית כשהכל משתנה.

אני עקשן

ג'יפי

יחד עם צורך בשגרה כדי להרגיש בנוח, מהר מאוד הבנתי עד כמה אני מתנגד להוראות הרופא. (בסדר, לפחות בהתחלה. בסופו של דבר נפלתי בתור.) הייתי מנקה את הבית, עושה את הכלים והכביסה, שואב אבק, או הולכת את בתי לפארק ולא שמתי לב להשפעה שהייתה על הגוף שלי עד כפות הרגליים שלי התנפחו והייתי בכאב כה רב שנאלצתי לשכב.

במבט לאחור, התעלמות בחוקי הרופא שלי לא הייתה ההחלטה החכמה ביותר בעולם. עם זאת, כשעברתי את זה, קשה היה לשחרר את מה שרציתי לעשות. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה אלא לעשות כמו שנאמר לי (מה שלא היה קל), אז התינוק שלי יהיה בסדר.

אני קשה מדי לעצמי

ג'יפי

במשך כל משענת המיטה הזו היה לי המון זמן לחשוב על סוג האם שהייתי לבת שלי (באותה תקופה) בת 3, ומי אהיה לבנו אם הוא ישרוד.

סחבתי איתי הרבה אשמה במהלך ההיריון ההוא. רוב ימי ביליתי עם בתי במשחק לידי, בזמן ששכבתי ללא תנועה. היא הייתה צריכה יותר ממני ולא יכולתי לתת לה את זה. למען האמת, אני עדיין מרגיש רע בימים ההם, אבל ניסיתי לפצות על זה מאז. למרבה המזל היא ממילא לא זוכרת את רוב זה.

אני לא טוב בלבצע הזמנות

ג'יפי

תומך את רגלי למעלה? אני אנסה. אין עוד ניקיון? אתחיל בזה מחר, תודה רבה. לקחת את התרופה שלי? סליחה אבל שכחתי.

גם כאשר היו לי הכוונות הטובות ביותר, ויתור על השליטה על גופי ועל חיי היה אחד ההיבטים הקשים יותר בהריון בסיכון הגבוה שלי. זה לא שלא רציתי לעשות את מה שצריך, זה פשוט היו הרבה שינויים ליישם תוך ניסיון גם להיות האמא הכי טובה לבת שלי ולקבל את כל הדברים האחרים, כמו עבודה וסידורים, שנעשים על כל נתון יום. אפילו כשבעלי היה בבית מהעבודה, הוא היה מציע לעשות משהו והייתי מתעקש שאעשה זאת במקום.

הייתי עושה הכל כדי שהילדים שלי ישרדו

ג'יפי

למרות אי הציות הראשוני שלי כשהסתגלתי לחיים על משענת המיטה, אורכים שהייתי צריך לתינוק שלי לקחת את הנשימות הראשונות האלה מחוץ לרחם אינם נגמרים. כאשר התעוררו סיבוכים, ואיבדתי מי שפיר וחבל הטבור היה על סף נשבר ברחם, הייתי עושה כל מה שצריך כדי להציל את בני. אפילו עכשיו, כאם לשניים, הייתי סוחרת את חיי למען שלהם אם הייתי צריכה. כל מה שצריך. כל זה גרם לי להבין את סוג האהבה שהייתה לי לתינוק שלי ולאחותו. אהבה זו עמוקה ובלתי סותרת.

אני לוחם

ג'יפי

למרות שהריון בסיכון גבוה הוא מתיש ומתסכל, המטרה הסופית היא לידה תינוק (או תינוקות) בריאים. עם כל מה שהגוף שלי עבר לפני ההיריון ההוא, וכל מה שהוא עבר במהלך ההיריון, כשחזקתי את הבן שלי הייתי גאה בעצמי.

היו כל כך הרבה ימים שחשבתי שפשוט לא אוכל לעשות את זה יותר. כשהגוף שלי הגיע עד לנקודה הייתי מבלה לילות שלמים בבכי, או כשרגלי כבר לא יכלו לשאת אותי במעלה הצעד האחרון, היה קשה להתמקד במטרה הסופית. עם זאת, עכשיו, אחרי שעברתי הרבה זמן אחר ההיריון הזה ותינוק הקשת היקר שלי, הוא פעוט, אני רואה את מה שלא יכולתי לראות אז. נלחמתי בדרכי במצב קשה, והצלחתי. וחשוב מכך, גם בני עשה זאת.