תוכן עניינים:
חבר'ה, הביקור של הרופא הראשון אחרי לידה הוא מפחיד. ידעתי בדיוק לקראת מה להתכונן, אבל איכשהו הספקתי את עצמי לנקודה עד שפחדתי לראות את הרופא שלי. ההורמונים שלאחר הלידה פירשו להתמודד עם הרבה חרדות, ואיבדתי את הביטחון שהיה לי לפני התינוק. כל זה עשה את הדיבורים על עצמי כל כך הרבה יותר קשה. אז, הפתעה מפתיעה, היו המון דברים שרציתי במהלך הביקור הראשון שלי ברופא אחרי הלידה, פשוט חששתי לבקש אותם. רציתי להישמע, במיוחד על ידי הרופא שלי, אבל אימהות חדשה הקשתה לעדד את עצמי, קל וחומר לשאול שאלות או להשמיע את דאגותי.
כשילדתי את בתי, הרגשתי ממש לא בטוחה. לא ידעתי להיות אמא, בן זוג או אפילו אני עצמי. החרדה פרחה לדיכאון מלא אחרי הלידה שעורר הרס בכל היבטי בחיי החדשים כאמא. אז פחדתי מהרבה דברים כשראיתי את הרופא שלי בפעם הראשונה אחרי לידה. האם הרופא שלי היה רואה את החזית שהלבשתי לכולם? או גרוע מכך, האם יתעלם מהעובדה שהייתי זקוקה נואשות למישהו שיראה אותי וישמע אותי, כדי שאוכל לנקוט בצעדים הנחוצים בכדי לקבל בריאות נפשית ופיזית למען התינוק שלי, ואותי?
כשיצאתי לאותו פגישה ראשונה אחרי שהייתה לי בתי, הייתה לי רשימת דברים שידעתי שאני צריך לבקש, אבל ידעתי שהפחד ימנע ממני לעשות זאת. כעת, כשאני מסתכל אחורה, הלוואי שהיה לי האומץ לבקש את הדברים הבאים:
להישמע
ג'יפיכשסוף סוף הגעתי למינוי הזה, כבר כבהתי. זה היה בחלקו מחוסר שינה, וגם מההתאמות המפרכות שהפכו להיות הורה חדש. לא באמת דיברתי עם אף אחד, על שום דבר חוץ מהתינוק החדש שלי. למען האמת, רוב האנשים לא ידעו איך אני מסתדר, הם רק ידעו על התינוק שלי.
בן זוגי היה עייף באותה מידה ואנחנו נאבקנו אפילו להקל על שיחה. קיוויתי שהרופא שלי איכשהו ימשוך את כל המחשבות מהמוח שלי וידבר איתי עליהם, כך שהרגשתי פחות לבד.
להיראות
ג'יפיכאשר החרדה שלי עשתה תפנית דרסטית לעבר דיכאון, לא הרגשתי בנוח בעור עצמי. עם שקיות מתחת לעיניים, נכנסתי למינוי ההוא מרופט ומובס. זה הרגיש כאילו אף אחד לא שם לב שזה יותר מאשר אימהות חדשה שמשפיעה עלי. למען האמת, זה היה כמו שאיש לא הבחין בי בכלל. נזקקתי נואשות לרופא שלי לראות את הדברים שהסתרתי, פשוט לא מצאתי את הכוח לבקש ממנו להעיף מבט מעמיק יותר. זה היה קשה מדי.
הבנה
ג'יפיאמא חדשה עוברת המון. חלקו גלוי ומובן מאליו, אך חלק גדול ממנו פנימי. יש כל כך הרבה ריפוי שיש לעשות נפשית, פיזית ורגשית. רציתי שהרופא שלי יבין את כל מה שעברתי, פשוט פחדתי להראות חלש אם אשאל.
חמלה
ג'יפיצריך להיות נתון שבמהלך הביקור הראשון שלי ברופא לאחר הלידה, הייתי מקבל איזושהי חמלה על כך שעברתי את התהליך המפרך שיוולד. מזל שיש לי רופא די נהדר שלא היה צריך שאבקש יד חביבה על כתפי, או את ההכרה באיזו מידה ההיריון היה קשה וכמה מדהים עשיתי את זה.
תוקף
ג'יפירק רציתי שמישהו יכיר בכך שאני עושה עבודה טובה בהיותה אמא של בן אנוש אחר, למרות שמעולם לא הרגשתי טוב מספיק.
אחווה
ג'יפיכאמא חדשה ביליתי הרבה זמן לבד, מבודדת במהותה כשניסיתי להבין מה עובד לי ולתינוק שלי, ומה לא. נזקקתי נואשות להרגיש כאילו אני בצוות; כאילו למישהו היה לי הגב כשהייתי צריך את זה.
הרופא שלי לא היה אחראי לאושר שלי או להחזיר לי את הביטחון העצמי, אבל קיוויתי שהוא יציע להיות שם אם אצטרך משהו. גם אם לעולם לא הייתי שוב לקבוע פגישה אחרת, הייתי נואשת לאיזה אחווה. הייתי צריך שמישהו יזכיר לי שאני לא לבד.
תקווה לעתיד
ג'יפיהחרדה והדיכאון שלי אחרי לידה גנבו את היכולת שלי לדבר, גם כשהייתי זקוקה למשהו רע. רציתי שהרופא שלי יציע מילים של תקווה ועידוד, ויזכיר לי שזה ישתפר אם אתן לו זמן. אני כל כך אסיר תודה שהוא לא רק נתן לי סיבה לצפות קדימה לעתיד, אלא הכיר בדיכאון שלי והפנה אותי לטיפול. זו כשלעצמה הייתה כל התקווה שהייתי צריכה.
צפו בסדרת הווידיאו החדשה של רומפר, יומני דולה של רומפר :
בדוק את כל סדרות יומני הדולה של רומפר וסרטונים אחרים בפייסבוק ובאפליקציית ההמולה ברחבי Apple TV, Roku ו- Amazon Fire TV.
