תוכן עניינים:
בעלי הוא אבא נהדר. כשהוא יורד על הרצפה ומעניק לשני ילדינו את תשומת ליבו הבלתי מחולקת ברור כי לתינוקות שלו יש את ליבו. אני גם לא היחיד שמבחין בכישוף ההורות של בעלי. אנשים כל הזמן מעירים הערות על מעורבותו ואיך הבן שלי חייב להיות "ילד של אבא" וכמה אני "בר מזל". אבל בואו נהיה אמיתיים, יש כל כך הרבה דברים שאנשים סוגדים לאבות לבנים בגלל שהאמהות עושות כל יום ויום ובלי שבחים או תרועה מתמדת.
בני בקרוב להיות בן 7 ואני היינו בלתי נפרדים מאז שנולד. היו לי שתי הפלות לפני ההריון איתו, אז לומר שהתרגשתי להיות בו בעולם ולהחזיק אותו בזרועותי זה יהיה אנדרסטייטמנט קיצוני. ללדת את בני היה אחד הימים הטובים בחיי. אני נותנת לבני, ממש כמו לבת שלי, כל מה שיש לי. ובכל זאת, הקורבנות וההתמדה היומיומית שלי לילדי לרוב לא מורגשים. זה צפוי ממני כי טוב, אני אמא.
אבל אני לא יכול לומר את אותו דבר על בעלי. אם הוא מראה אפילו גרם של מסירות לילדיו הוא זורק מצעד פתגמי. למה? מכיוון שהתרבות שלנו לא מצפה שהוא יהיה מעורב כמו שמצפים ממני. אני ההורה המוגדר כברירת מחדל, ולכן כל הורות מיותרת שבעלי עושה נחשבת לחריגה ו"מזל מזל "וראויה לשבח. כפי שבטח שיערתם, הספקתי את זה. אז עם זה בחשבון, הנה כמה דברים שאבות עם בנים זוכים לשבחים ללא הרף על כך שאמהות עם בנים עושים כל היום, אי פעם ביום, בלי שום הכרה פשוטה:
כשאבות עוזרים בשיעורי בית
