תוכן עניינים:
- להיות בבית החולים
- יותר מדי מבקרים
- מנסה (ולא מצליח) להניק
- דיכאון לאחר לידה
- היא לא נראתה כמו שציפיתי
- עייפות
- הלחץ לקשר
כולנו שמענו על התקופה הקסומה אחרי הלידה והלידה בה אנו, כאמהות, צפויים (ולקוות) לקשור קשר עם התינוק החדש שלנו. זה נשמע מספיק קל, נכון? אנו ממתינים תשעה חודשים לפגישה עם האדם הקטן הזה כך שלא אמור להיות נושא להתחבר. אז מה בקשר לזה? יש למעשה הרבה דברים שמנעו ממני להתקשר עם התינוק שלי מייד, אבל מה שלא הבנתי באותו זמן - מה שהלוואי שמישהו אמר לי אז - היה שזה יהיה בסדר. לא, ברצינות.
למרות חודשי ההכנה, ההחלמה בהקיץ וההמחשה הנרגשים, ממש ברגע שהחזקתי את בתי הנולדת היה חוסר תחושה מוזרה שלא ציפיתי לה: חלל. כמובן ששמחתי שנגמרו לי עם הדחיפה והכרת תודה שהיא בריאה, אבל כשהרופאים הניחו אותה על חזי החשוף, הסתכלתי עליה כאילו מעולם לא נפגשנו לפני כן. אני מניח שבמובן מסוים זה נכון. בטח, היא הנבטה מזרע קטן בתוכי, אבל כל מה שחשבתי שהרגע ירגיש כאילו אבד עלי. במקום לקבל אינסטינקט מולד היא הייתה התינוק שלי, היה נתק. זה יכול היה להיות כל תינוק ששוכב שם, בוהה בי, וזה לא היה משנה.
בימים ובשבועות שלאחר מכן התנחמתי בלומר לעצמי שהקשר יקרה כי, ובכן, מדוע לא? מה יכול להיות לא בסדר איתי עד שאיזשהו חלק הכחיש באופן לא מודע את צאצאי שלי? זה גרם לי לחשוב על חתול שהיה לי, שילדה שמונה תינוקות אבל השאירה שניים מהם להתמודד עם עצמם. אלמלא הייתי מתערב, הם היו מתים. כמובן שהרגשות שלי לא היו דומים, מכיוון שטיפלתי בתינוק שלי. עשיתי את כל הדברים שאמא טרייה עושה, אפילו כשהדיכאון שלי אחרי לידה (PPD) התחמץ למשהו כבד מכדי לטפל בלי עזרה מקצועית. בכנות, חייתי כך חודשים רבים מכיוון שהרגשתי אשם כל כך, נורא כל כך מצד אם, פחדתי לדבר על זה פחד משיפוט. זאת אומרת אשמתי, לא?
במבט לאחור, אני רואה את כל המחסומים בדרכנו שמנעו מהדברים לזרום כמו שהם היו צריכים להיות. עכשיו כשבתי בת 10 אני מבטיחה לך, מערכת היחסים בינינו פשוט בסדר. אי קיום קשר מיידי אינו מביא לחיזוי כמה קרוב אתה והתינוק שלך יכולים להיות. זה לוקח קצת חפירה כדי להבין מה מעכב אותך. מאמא אחת לאחרת, הנה כמה מהדברים האלה, בתקווה שמישהו שם בחוץ שעובר רגשות דומים יכול לדעת שזה יהיה בסדר גם אם לא יהיה לו כרגע. אתה שומע אותי? זה יהיה בסדר.
להיות בבית החולים
GIPHYכשאושרתי לראשונה בגלל הגיוס שלי (מסיבות בריאותיות), הכל היה כל כך מרגש. רק הידיעה שההיריון כבר יכול להסתיים הייתה סיבה למסיבה. ואז, בית החולים וכל זרם ההפרעות המתמשך שלו והרועש לבדיקת מוניטור העובר הופך מייגע, וביתר שאת ברגע שנולד התינוק. כשמסרתי רק רציתי לחזור הביתה ולהתמקם בשגרה רגילה. השהות בבית החולים הייתה הסחת דעת שבוודאי מנע ממני קשר עם התינוק שלי, מכיוון שלא הייתי חופשי להיות "אמא" בלי שאחות תשתהה בקרבת מקום.
יותר מדי מבקרים
GIPHYאני מבין. כולם רוצים לראות את התינוק החדש. היא נראית כמו כל התינוקות האחרים, אכפת לך, אבל היא שלי כל כך שחברים ובני משפחה רוצים לבוא לתת את רצונותיהם. הכל נהדר עד שאני מוכן לראות אף אחד. כשמישהו דופק על הדלת כל דקה, או מבקש להחזיק את התינוק, איך אני יכול לקשור?
מנסה (ולא מצליח) להניק
GIPHYהיו לי צרות מיניקות מההתחלה. כבר אישה חרדתית שהכרתי שאני רוצה לנסות זאת בצורה מוצקה, אבל חששה שלא אוכל לעשות זאת. יש אמהות שנאבקות אך מוצאות את דרכן. מבחינתי, ברגע שהייתי צריך לנסות את זה לנסות המוצק הראשון שלי מול אחיות, נכשלתי. זה היה מתח רב מדי כשהתינוק שלי לא היה נועל, ואז כשהחלב שלי לא נכנס ואז המשכתי לנסות להאכיל תינוק רעב שלא נראה לי שתואם אותו. ברגע שעברנו באי רצון לבקבוק, מערכת היחסים בינינו התחזקה.
דיכאון לאחר לידה
GIPHYכאמור, הלידה שלי הייתה הרבה יותר גרועה ממה שהבנתי והסתרתי את זה זמן רב מכיוון שהרגשתי כל כך אשמה על רגשות הניתוק שלי. מה שלמדתי דרך קבלת העזרה הדרושה לי היה שאחרי הלידה יצר את הפרש בין התינוק שלי לבין זה. זה היה הורמונלי ובאופן מוחלט לא אשמתי. טיפול כמו טיפול ותרופות עזרו לי להגיע למצב רציונאלי כדי שאוכל לראות את התינוק שלי במה שהיא. שלי.
היא לא נראתה כמו שציפיתי
GIPHYזה נשמע מטופש, אבל דמיינתי שבכורי יבוא לעולם נראה כמוני יותר מאשר אביה. בהיותו אישה פורטו-ריקנית עם עור זית ושיער כהה, איך הגנים שלו יוכלו לנצח את שלי? ובכן, הם עשו וזה זרק אותי. מכיוון שהיא לא נראתה דבר כמוני, היא הרגישה הרבה יותר כמו זרה. אני יודע כמה זה נשמע לא הגיוני, אבל זה מקרה אחד שבו נראה המראה. לו היא הייתה דומה לי כתינוק, יכול להיות שהייתי מרגישה יותר קשורה מייד. אני מניח שלעולם לא נדע.
עייפות
GIPHYהעבודה והלידה מתישים במידה שלא דמיינתי מעולם. למעשה, חשבתי שאני יודע מה זה עייף עד שילדתי את התינוק. השעות שאחרי, כשאחיות הכניסו אותה בשבילי כדי לנסות להניק ו"להידבק ", כל מה שרציתי לעשות זה לישון. זה לא היה אישי. איך אוכל לדאוג לאחר אם לא אכפת לי קודם?
הלחץ לקשר
GIPHYבהתחשב בדבר האימהות הזו, היה לחץ רב מדי לעשות הכל "נכון". להניק, רק האכיל את התינוק שלי אוכל אורגני ותוצרת בית, ללכת לקבוצות של אמא וכו '. זה נהדר אם תבחר לעשות את הדברים האלה, אבל זה גם בסדר אם לא. כשכל מה ששמעתי זה "הדבר החשוב ביותר הוא קשר עם התינוק שלך", הרגשתי שאני מתכוונת להיכשל לפני שילדתי.
שמע, בואו כולנו נותנים לעצמנו הפסקה ובטוח שאנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים. גם אם אין קשר מיידי, זה יקרה. יש כבר כל כך הרבה דברים שאנו מנסים לעמוד בזה, לעת עתה, מה דעתך שאתה מודה שהרגע הבאת בן אדם לעולם? זה סוג של עניין גדול.
