תוכן עניינים:
- "אז אני פשוט מתערער?"
- "אאוץ 'זה כואב!"
- "האם אני מקבל ציונים על זה?"
- "אני עושה הכל לא בסדר"
- "מה זה?"
- "אה, ככה זה אמור להרגיש!"
- "אתה יכול לחזור איתי הביתה?"
חמישה ימים אחרי שילדתי נפגשתי עם יועץ הנקה. באותה תקופה זה נראה מוזר שחדר ההמתנה היה מלא כל כך הרבה נשים כמוני, כשהן מחזיקות את התינוקות החדשים שלהן קרוב וצריכות עזרה במה שתמיד אמרו לנו שהיא פונקציה "טבעית" (וברירת מחדל, ללא מאמץ). כשהסתכלתי מסביב, לא נראה שהנקה הגיעה "באופן טבעי" לרבים מאיתנו. אז אני בטוח שחווינו את המחשבות שיש לכל אם מניקה בביקור אצל יועצת הנקה.
בבית החולים הופנו למרפאת התמיכה בהנקה, כיוון שהבן שלי הראה תפס חלש והם דאגו לעלייה במשקל שלו. הייתי סקפטי כשהגעתי, הייתי בחוסר נוחות, הסתגלתי לתפקידי החדש כאמא והתחלתי לחשוב שאני לא אוכל להניק למרות הכי טוב שלי. יועצת ההנקה המדהימה שראיתי מייד ידעה שאני זקוקה לתמיכה יותר מכל דבר אחר, וכתוצאה מכך היא נתנה לי חיבוק גדול נהדר ונתנה לי זעקה נחוצה.
אני לא חושב שהייתי יכול להמשיך להניק (שבסופו של דבר עשיתי במשך 30 חודשים) ללא עזרתה. השארתי את המינוי עם משאבת חזה חשמלית חדשה ומהודרת בהשאלה, ותחושת תקווה מחודשת שאוכל לשלוט במיומנות החדשה הזו. במהלך התור שלי היו לי גם המחשבות הבאות, שאני הולך להמשיך ולהניח שגם לכל אמא יש. # סולידריות
"אז אני פשוט מתערער?"
GIPHYלמרות שזה עתה ילדתי והיו לי תריסר זרים בוהים בחלקי הגוף הכי אינטימיים ופרטיים שלי, זה עדיין נראה מוזר בקושי לדעת את שמו של מישהו לפני שהחלפתי את הציצים שלי.
"אאוץ 'זה כואב!"
באותם הימים הראשונים ההנקה הייתה מעט כואבת. החלב שלי לא ממש נכנס והתינוק שלי לא פיתח תפס חזק, כך שהוא היה קצת יותר לא נוח.
"האם אני מקבל ציונים על זה?"
GIPHYהרגשתי הנקה כל כך מודעת לעצמה מול יועצת ההנקה כשהיא רשמה הערות וצפתה בנו בזהירות. היא ביקשה ממני פשוט להאכיל את התינוק שלי כמו שהייתי עושה באופן טבעי, אבל בדרך כלל לא הייתי מוערך כשאני מאכיל אותו כך שזה לא היה בדיוק אירוע "טבעי". אני קצת פרפקציוניסט וחיית המחמד של המורה, כך שהרעיון שלהם "להיכשל" מול המומחה עורר בי חרדה רבה.
"אני עושה הכל לא בסדר"
ככל שהחרדה שלי התעמקה, התחלתי לאבד אמון והנחתי שהייתי עושה הכל לא בסדר ועושה בלגן גדול מכל עניין ההנקה. פשוט ידעתי שאנחנו עושים משהו לא בסדר, כי הכל הרגיש כל כך מוזר ולא הייתי בטוח אם הוא בכלל מקבל חלב.
במקביל ניסיתי נואשות לזכור את כל העצות שיועץ ההנקה נותן, כמו לעודד את התינוק לפתוח את פיו לרווחה, לכוון את אפו לכיוון הפטמה שלי, ולוודא שיש לי תנוחה טובה לאורך כל הדרך. כזכרתי טיפ אחד, שכחתי את הקודם. בכנות, פשוט התחשק לי לבכות.
"מה זה?"
GIPHYואז, כאילו משום מקום, יועץ ההנקה פתח מיכל גדול של צינורות ואגנים שונים, מגני פטמות ובקבוקי תוספות ועשבי תיבול.
כאן חשבתי שהציצים שלי יספיקו, והיה לה שק שלם של חומרים תומכים. סוף כל סוף.
"אה, ככה זה אמור להרגיש!"
היא הניחה את התינוק שלי על בטני ועודדה אותי להירגע בכיסא הנדנדה, כשהתבוננו בתינוק הקטן הזעיר שלי מתנועע ומחליק במטרה לעבר שדי. בדיוק כשהגיע לשם, היא הניפה מגן פלסטי על הפטמה שלי והוא יצר קשר עם פה גדול ופתוח.
ההבדל בתחושה היה מיידי. יכולתי לחוש משיכה קצבית עדינה והוא נראה מיד נרגע. כשסיים, שמתי לב (בצהלה מוחלטת) שמגן הפטמה אסף טיפות של חלב צהוב בהיר: הוכחה חיובית לכך שאוכל להכין חלב.
"אתה יכול לחזור איתי הביתה?"
GIPHYבאותו יום, יועץ ההנקה שלי הפך לגיבורי. שמרנו על קשר כששאלתי משאבה חשמלית ונאלצתי להחזיר אותה לפני תום שנת החיים הראשונה של בני. חיפשתי גם את עצותיה מתי לגמול את התינוק שלי ממגן הפטמה (שהיה מפתיע הרבה יותר קל משחשבתי שיהיה).
יועץ ההנקה שלי היה ללא ספק הסיבה שהצלחתי להניק את בני בתחילה. עם זאת, אני מבין כמה אני בר מזל לגור בעיר שמציעה תמיכה בחינם לאמהות מניקות, שוכרת משאבות שד ללא עלות, ושיש לי את התמיכה של משפחתי, שהייתה איתי בכל צעד ושעל.
