תוכן עניינים:
כשניסיתי להניק לראשונה זה לא היה הדבר הכי טבעי בעולם. כל מפגש היה מאבק בקרב כל המעורבים. לאמיתו של דבר, הדגשתי על הנקה של התינוק שלי עד כדי כך שכל מפגש ברציפות הפך להיות פחות ופחות נחשק. רק כשזרקתי את מגבת ההנקה הפתגם, הבנתי שהחרדה שלי ניזונה מכל הדברים הרגילים שכל אמהות מניקות נבהלות מהן. במילים אחרות, לא היה בי שום דבר "לא בסדר" כשהרגשתי כל כך מוצפת ומתוסכלת ואבודה.
פאניקת ההנקה שלי החלה בבית החולים מיד לאחר הלידה. בשעות המוקדמות הללו עם הילוד שלי על החזה, האחיות הציעו לי לנסות להניק. עם כל העיניים כלפי, לא יכולתי שלא לחוש חרדה. התחושה הראשונית ההיא רק שלג עם כל האכלה נוספת, ושום דבר בהנקה לא הרגיש לי "נכון". מה שחוויתי זה לא מה שחזיתי, אז נבהלתי. פחדתי שאני עושה את זה לא נכון, פחדתי שהבת שלי שזה עתה נולדה לא תקבל חלב בגלל התפס הלא נכון שלה (היא לא) ופחדתי שנכשלתי. הייתי אמא רק כמה שעות וזה הרגיש כאילו אני כבר מרפה מהילד שלי.
עם הזמן, למרבה הצער, הדברים לא השתפרו. היה לי יועץ הנקה מנוסה, אבל אז הייתי לחוצה ודיכאונית מכדי לתת לחלום שלי להניק להרוג את הקשר עם ילדתי עוד. לפיכך ניגשתי באי רצון לבקבוק והמשכתי לשאוב את מעט החלב שהיה לי. נבהלתי מכל חלק בתהליך ההאכלה ומעולם לא הרגשתי בסדר עד שהתינוק שלי שהאכיל בקבוקים היה מאושר ובריא. אז עם זה בחשבון, הנה כמה דברים נורמליים לחלוטין שאמהות מניקות נבהלות מהן. אל תדאג, אמהות. אני מבטיח, גם זה יעבור. בסופו של דבר.
כמה זה מרגיש לא טבעי
ג'יפיכפי שציינתי, ההנקה עבורי הייתה חוויה נוראית ומעוררת מתח כבר מההתחלה. יש נשים שמתגברות על אותה תחושת אי נוחות ראשונית (אם הן מרגישות זאת בכלל), חלקן אינן אלא ממשיכות לנסות, ובסופו של דבר נאלצתי להפסיק לגמרי. הפאניקה הייתה יותר מדי בשבילי וזה גרם גם לתינוק שלי להילחץ. לא רציתי את זה.
עכשיו אני יודע שלא עשיתי שום דבר לא בסדר ושום דבר לא בסדר או לא בסדר בי. עבור חלקנו, ההנקה פשוט לא ולעולם לא תרגיש "טבעית".
חוסר יכולתו של התינוק
ג'יפיאולי הציפיות שלי הוגדרו גבוהות יותר לפני שאכלתי את התינוק שלי בפועל, אבל כשבתי לא הצליחה להבין איך נועל את הבהלה שלי גברה. כל השורשים, ואז לא תפסו כששפתיה ימצאו את המקומות הנכונים, תסכלו אותי. הפגישה אחרי הפגישה, יום אחרי יום, זה נמשך למרות כל המאמצים להנחות אותה אל חלב אם. נלחצתי כל כך ככל שהמשך זה, חששתי להאכיל אותה - שנאתי את זה, בעצם. גם זה נורמלי, ובעוד חשבתי שהיא ואני חייבים לסבול את זה לאורך זמן, הקשר שלנו השתפר ברגע שהלכנו לבקבוק.
אספקת חלב נמוכה או לא
ג'יפייחד עם בעיות הבעייתיות, זה גם די נורמלי שחלב ייקח את הזמן המתוק שלו להיכנס וגם אם אתה נהנה מהאכלות תכופות.
בתחילה, יילוד מאכיל את הסימן הראשון לחלב (קולוסטרום) אך עדיין יזדקק לעסקה האמיתית זמן קצר לאחר מכן. חלב אם שלי לא התחשק להיכנס, וכשסוף סוף הוא הגיע בכמויות קטנות מאוד. זה לא הספיק לקיים את הילדה שלי, וגרם לי להיכנס לפאניקה, נקשה עלינו יותר להניק בפעם הבאה ולבסוף להשלים עם פורמולה שהייתה מעורבת בחלב אם שאוב. כל חלק בזה תקין ובאמת - הנקה אינה מיועדת לכולם.
כאב
ג'יפישמעתי שוב ושוב שההנקה לא צריכה להזיק. ובכל זאת, בכל פעם שניסיתי להאכיל את בתי בגופי, כאב לי. הייתי שובר את היניקה ומנסה למקם מחדש, אבל זה מעולם לא הרגיש פחות מייסור. זה נורמלי להתחרפן על הכאב, ונורמלי לשאול אם זה שווה את זה או לא. לעזאזל, עשיתי את שניהם.
זיהום אפשרי
ג'יפיכשסבלתי את כל הכאב ואי הנוחות, המחשבה המיידית שלי הייתה שמשהו לא בסדר איתי. מה שיכול היה להיות תחילת דלקת השד התגלה כבעיה באספקת החלב עצמה. זה בהחלט נורמלי לדאוג שהדברים לא לגמרי בסדר, ועוד יותר מכך לבדוק את זה. אתה יודע, למקרה. פירוש הדבר יכול להיות שצריך ללכת לבקבוק (כמו שהייתי צריך), אבל זה טוב יותר מאשר לקבל זיהום מאסיבי שמכניס אותי, או כל אחד אחר, לבית החולים.
אירוח לא נוחה
ג'יפיאיכס. נושא השד הנפוח לא היה סוף העולם, אבל נבהלתי בכל פעם שזה קרה. זה היה כל כך לא נוח, ובכל פעם שהייתי מוערך לא יכולתי שלא לחוש כאילו הציצים הנפוחים שלי היו כל מי שיכול היה להסתכל עליו. הייתי בסופו של דבר מציק, חרד ופרנואידי מכל לחישה (כי ברור שזה קשור אלי, נכון?).
דליפה
ג'יפילא הייתי מוכן כשחוויתי את הדליפה הציבורית הראשונה שלי. הרוויה הפתאומית של החולצה שלי בחלל צפוף גרמה לי להתקף חרדה אדיר. רציתי לרוץ רחוק, רחוק ולהתחבא מתחת לשמיכה גדולה. כן, זה טבעי. כן, זה נורמלי. אבל אוי אלוהים לא מעולם לא חשבתי שזה יקרה לפני הלידה.
אחרי אותו יום, מעולם לא עזבתי את הבית בלי ערימות של רפידות דליפה שהיו ממולאות בתוך חזיות הנקה שלי, בתקווה להחזיר לעצמי איזושהי כבוד. למדתי מאז, כאמא חדשה, ייקח הרבה זמן עד שזה יקרה.
