תוכן עניינים:
בכנות, אני באמת לא חושב שהחלפתי כל כך הרבה מאז שילדתי ילדים. אני אותו לב מדמם ועם זאת נלהב בכנות, מאז שהייתי הכי זוכר. אבל הבנת ילדים הבנתי, כמובן, נקודת מבט שונה על כמה דברים. אכן, פעוטות לימדו אותי את החשיבות של תמיכה בעד אחרים. ובכן, פחות "לימדו" ויותר "הדגישו דרכים חדשות" שדווקא חשוב.
להיות הורה זה להיות תומך של ילדך, אבל בואו נהיה ברור: להיות הורה ולהיות תומך במישהו שאתה לא מגדל באופן פעיל זה שני דברים שונים מאוד. עם זאת אני חייב להודות שיש מידה מסוימת של מוטיבציה חופפת, כולל חמלה, אהבה, תחושת הוגנות ותחושת התבוננות במישהו והבנה שאנחנו יכולים וחייבים לעשות טוב יותר.
ושוב, זה לא כאילו הייתי איזו מפלצת אינסולית ואנוכית לפני שהיו לי פעוטות ורק דרך ההורות הצלחתי לתת שטויות על אנשים אחרים. אבל אני חושב שיש משהו בכך שלא רק לדעת שהאנושות תתרחב מעבר לך, אלא לראות בדיוק מי יהיה חלק מאותה אנושיות שיכולה לבעוט בתחת שלך להילוך. זה כמו, "אה. נכון. כל מה שאני רוצה לעשות למען העולם באמת צריך להיעשות בהקדם האפשרי כי הדור הבא כבר כאן ויש הרבה שצריך לפתור."
אז עם זאת בחשבון, הנה כמה מהדרכים שהפעוטות שלי (והמשימה המפרכת והמתגמלת לגדל אותם) עודדו אותי לנסות לעשות יותר למען אחרים:
אסור להתנפל עליהם
