תוכן עניינים:
מעולם לא הייתי הכי טוב בלהכיר חברים. בתיכון הסתמכתי על חברויות ילדותי או שמרתי לעצמי. וכבוגר נשענתי בכבדות על מערכות היחסים הרומנטיות שלי במקום להסתעף ולזייף מערכות אפלטוניות חדשות. אבל אז הפכתי לאמא והבנתי "להכניס את עצמי לשם" זה הכרח. ואז נאלצתי להכיר באופנים שהחרדה החברתית שלי שינתה את אופן הידידותי של אמא.
כדי להיות ברור, יש לי עכשיו חברות של אמא והם מקורבים מדהימים שאני בהחלט מוקירה. פשוט אין לי הרבה חברות אמא, ואין לי רצון לעשות יותר בגלל החרדה שלי. מנסה להיראות בר דעת, למצוא את הזמן להסתובב עם מישהו ואז להכיר מישהו מספיק טוב כדי להרגיש בנוח לדבר איתו על קולות החרדה החברתית שלי, ובכן, מתיש. אני לא רוצה להסביר מדוע לפעמים אני מבטל תוכניות ברגע האחרון. אני לא רוצה לתאר את הפחד שאני יכול להרגיש כאשר הטלפון שלי מצלצל. אני לא רוצה להודיע לאמא אחרת מדוע אני לא אענה לדלת הכניסה שלי במהלך היום. החברים שיש לי מכירים אותי, מכירים את החרדה שלי, ויודעים שכרגע זה מספיק טוב בשבילי.
אבל הילדים שלי גדלים, כמו ילדים, מה שאומר שאני צריך להכניס את עצמי שם לחוץ ולהרחיב את המעגל החברתי שלי. כדי לעשות זאת אני צריך להיות מודע לאופן שבו החרדה החברתית שלי משנה את הדרך בה אני מתיידד עם חברים, מה שבכלל במקרה כולל את הדברים הבאים:
אני לא ניגש קודם לאנשים
