תוכן עניינים:
כשאתה מאבד הריון או תינוק, אתה חווה צער נורא. זה צער שלעתים קרובות מעלה הרבה מחשבות שמנציחות שנאה עצמית ואשמה בלתי נלאית. אני יודע, כי זה מה שחשבתי אחרי שאיבדתי את בתי לפני חמש שנים. אני יודע שבעומק צערי, בחודשים קצת אחרי שהיא עברה, היו לי מספר מחשבות שהיו בעייתיות להפליא. הנחתי את האשמה על כתפי, כשלא הייתי צריך. אני גם לא לבד. למעשה, רבות מהמחשבות שיש לאמהות לאחר ההיריון ואובדן התינוקות נוטות להתמקד במה שהאם עשתה או לא עשתה, בניסיון להבין את המצב חסר היגיון. אני חושב שחשוב להכיר בכך שבעוד המחשבות הללו משקפות את הרגשות והכאב שלנו, זה לא אומר שהן בהכרח נכונות.
אחרי שהבת שלי נפטרה בגלל פגים, הרגשתי לעתים קרובות כאילו העולם כולו יודע שאני אשם במותה. הרגשתי שאני לא ראויה בכך שהייתי אמא שלה. האמנתי שאם אנסה אי פעם להביא תינוק אחר, אהרוג אותם בהכרח. גם אני הרגשתי מבוכה, כאילו לאבד תינוק זה משהו שחש בו בושה. אבל המחשבות הללו לא עזרו לי בשום דרך. הם שימשו רק כדי לגרום לי להרגיש יותר גרוע. יתר על כן, הם פשוט לא היו נכונים. שנים אחר כך אני יודע שאני לא אשם. אני יודע שמותה של בתי לא קשור בשאלה אם "מגיע לי" להיות אם או לא. עכשיו אני יודע שאף אחד בעולם לא האשים אותי בשום דבר ושלא הייתה שום סיבה לחוש בושה. לא הייתי "כישלון" כאמא. אובדן הוא רק משהו שקורה, עד כדי כך שאחד מכל ארבעה הריונות יסתיים בהפלה או באובדן. עבדתי קשה כדי לדחוק את המחשבות האלו הצידה ורחוקה מהנפש שלי, כי אני יודע שכל מה שהם עשו זה היה להחזיק אותי בעובי של צערי יותר. ובעוד הכאב שלי תמיד יהיה שם, אין שום סיבה אמיתית לסבול בלי סוף עד סוף חיי.
דיברתי עם כמה אמהות אחרות שאיבדו גם תינוקות, והן שיתפו אותי במחשבות הקשות שהיו להן כשהיו עמוקות בכאב שלהן. הם שיתפו את זה מכיוון שכמוני, הם רוצים שאחרים שם יידעו שהם לא לבד, וכי המחשבות האלו, נורא ככל שיהיו, נפוצות למדי. יותר מכך, אנו רוצים שאחרים יידעו שזה בסדר לדחוף את המחשבות האלו. זה בסדר להתאבל, אבל עלינו גם ללמוד לרפא לאט ולהפסיק להאשים את עצמנו.
ג'ניפר בת 33
ג'יפי"האמנתי ברצינות שהרגתי את התינוקות שלי. חשבתי שהייתי צריך לעשות משהו לא בסדר. אני עדיין נאבק במחשבה שזו אשמתי. האקסית שלי חיזקה את המחשבות הללו באומרה לי שזו אשמתי מכיוון שלרופאים לא היו תשובות."
אנג'לה, בת 35
ג'יפי"האמנתי ברצינות שלא רק שהגוף שלי נלחם נגדי, אלא שאני נענש. המורכב מהעובדה שהייתי צריך לקבל את ההחלטה להרוג (sic) את התינוק שניסיתי חמש שנים להרות. מבחינה הגיונית, אני יודע ששום דבר מזה לא נכון, וכי הייתי נפטר אלמלא הסרתי את ההריון האקטופי שלי וזה לא היה בר-קיימא. אבל זו המחשבה לעבור במוח שלי."
קלייר, 29
ג'יפי"כמו שרבים אחרים הרגישו, חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר. האם לא הייתי צריך לשחות בסוף השבוע לפני שהפסדתי? מה עם המאכלים שאכלתי? האם הכל היה מבושל כמו שצריך? שתיתי מספיק מים? כל צחוק, שיעול, עיטוש גרמו לי לחשוב שאני הולך לדחוף את התינוק בטעות החוצה.
הגרוע ביותר היה היום שמסרתי. לאחר ששכבתי הפוך במיטה בבית חולים במשך ארבעה ימים במנוחת מיטה קפדנית מאוד, הייתי צריך ללכת מספר שתיים. חשבתי שהלכתי לשירותים גרמה לי למסור מוקדם מדי. אני יודע שזה לא המקרה. זה מגוחך לחלוטין. לא נסעתי בעוד ארבעה ימים כי פחדתי מדי, וחשבתי שיכול היה לצאת שמשהו לא אמור היה לדחוף אפילו קצת. ארבע אחיות שונות ושני רופאים אמרו לי שאין מצב שדחפתי מספיק חזק כדי לדחוף את התינוק שלי החוצה.
אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל האבל והאשמה שחשתי גרמו לי למעשה להאמין שזו אשמתי במשך זמן רב וממושך."
קריסטה, 31
ג'יפי"קיבלתי סוף סוף שהעולם והחיים אינם אלא רגעים קטנים של שמחה מוחלטת טהורה שאתה נתקע בהם כל עוד אתה יכול. כמו כן, שאם אמרתי משהו, זה בטח יקרה - פשוט לא איך אני חושב. ושכמעט כל מה שקרה בחיי קורה במסגרות זמן קבועות ובמחזורי תאריכים. אני יכול כמעט לומר לך בדיוק מתי יקרה משהו. אחותי קוראת לזה סינכרוניות.
הלוואי שלא סיפרתי להם על הצירים. הלוואי והלכתי הביתה וחזרתי אחר כך כשהיה מאוחר מדי להפסיק את הלידה. אם לא הייתי מפסיק את הצירים, כן, היא הייתה מוקדמת, אבל היא הייתה בריאה ויכולה הייתה לחיות את זה, כמו שאחיה עשה. אם לא הייתי מפסיקה את הצירים היא יכולה להיות כאן. פחות משבוע אחר כך היא כבר לא הייתה."
דאריין, 25
ג'יפי"שהחיים שלי היו מלאים כל כך הרבה סבל, למה בכלל הייתי מצפה שמשהו טוב יתרחש? הרגשתי שנועדתי תמיד לכאב, ומסיבה כלשהי מגיע לי. הגיע לי למות מכיוון שגופי לא יכול היה אפילו לעשות את מה שהוא אמור לעשות ביולוגית. הדברים פשוט הלכו טוב מדי ולמעשה שמחתי באמת ושוב בפעם אחת ושאני לעולם לא אמורה לצפות שוב לאושר."
אשלי, 25
ג'יפי"חשבתי על כל דבר שעשיתי בניסיון להצביע על מה שיכולתי לעשות אחרת שיכול היה להחזיק אותה יותר זמן או מה יכולתי לבקש מהרופאים לעשות אחרת כדי להציל אותה. האשמה הייתה מכריעה."
קייאן, 28
ג'יפי"הרגשתי שוויתרתי עליו. ביקשתי מהם לשלוף את הצינורות הנוספים. הם אמרו לי שזה רק משחק המתנה שיעבור ובראשי חשבתי שאם נשלוף את הקטטר ואת המסכים הנוספים הוא ירגיש קצת יותר טוב. אולי יותר נוח. אך ברגע שהוציאו את הראשון, ליבו החל להיכשל והמכונות התחילו לצעוק והוא מת. ואני יודע שזה קרה בשני הכיוונים באותה נקודה. אבל הרגשתי (ועדיין מרגישה) שאם לא הייתי מקשיבה להם, לו רק הייתי משאירה אותו לבד, אולי אולי הייתה לי דקה נוספת, שעה או אפילו יום עם התינוק שלי. הרגשתי שזו אשמתי כי ויתרתי עליו. הקשבתי לכולם והייתי צריכה להקשיב לעצמי."
אמבר, 27
ג'יפי"זה שהיקום אמר לי שאהיה אמא כמו שלי. זה היה הפחד הכי גרוע שלי שהתבגר. באותו זמן התפללתי שלא אוכל להביא ילדים אם הייתי מתגלה כמוה. עם הזמן ראיתי שהייתי אמא מדהימה. לא מושלם בשום מתיחה, אבל בכל זאת מדהים. מלהיות לא אהוב ורוצה, אני יודע לאהוב ולרצות. אחיינית שלי מספרת לי כל הזמן. קיבלתי תשובות שנתיים אחר כך מכריתת רחם."
