תוכן עניינים:
- כי לא יכולתי לספר את סיפור הלידה של בתי בלי לבכות
- כי הסיפור שלי לקח לנצח להסביר
- כי לא יכולתי להכניס אותה למעון יום
- כי חשבתי שישפטו אותי
- כי חשבתי שארגיש לא מספיק
- כי אני לא מעולה בלהתחבר
- כי זה התכוון להשאיר את בתי עם זרים
- כי לא רציתי לדבר על הנקה
בשנה הראשונה לחיי של בתי נמנעתי מלהצטרף לקבוצת אמהות. אינספור חברים הציעו לי להצטרף לאחת, בידיעה שאין לי מערכת תמיכה גדולה בעיר חדשה כאמא חדשה. שנה שלמה אחר כך, ואחרי שביליתי יותר מדי בקבע מהסיבות שחרדתי ללכת לקבוצה של אימא עם הילד שלי, הצטרפתי סוף סוף. זה היה שווה את זה.
במהלך השלב האמביוולנטי שלי, חברה אפילו הביאה אותי לקבוצת האמהות שלה. אני די בטוח שהיא הביאה אותי כחוצץ; מישהו לדבר איתו במקום "טיפוס קבוצות אימא" סטריאוטיפיות ומובהקות בשולחן שלנו, שבילה את השעה בדיונים על הפעילויות הטובות ביותר לחוץ-הלימודים בכדי להכניס את התינוקות שלהם בגיל שנה לגיל הרך הנכון שלוש שנים בהמשך הדרך. בכנות, ההתחלבות ההתחלתית בקבוצות האמהות הייתה כל מה שמעולם לא רציתי בחיי האמא הטרייה שלי.
בסופו של דבר הצטרפתי לקבוצה של אמהות ומאוד נהנתי. ובכל זאת, היו סיבות מאוד תקפות, שלא לדבר על מפחידות, מדוע חששתי מדי להצטרף לאחת כשהייתי אמא חדשה מאוד. לא רציתי שישפטו אותי או שארגיש שאני לא מתמלא כאמא. כמובן שקבוצת אמי בסופו של דבר עשתה את ההפך הגמור; לספק לי שכבה שלמה של תמיכה נוספת מאמהות אחרות שיכולות להתייחס לחוויות שלי. עם זאת, כשאני מסתכל אחורה על החודשים הראשונים כהורה חדש לגמרי, אני לא מאשים את עצמי בכך שאני חרד וחסר ביטחון מהדבר הקבוצתי של האמהות.
כי לא יכולתי לספר את סיפור הלידה של בתי בלי לבכות
ג'יפיהבת שלי הייתה בת יותר משנה לפני שהספקתי לספר את סיפור הלידה שלה בלי לבכות. ידעתי שמישהו עומד לשאול על הבת שלי ומתי ואיפה היא נולדה, וזה בהכרח ינחת אותי באזור הדיבורים על סיפור הלידה שלה. בשלב הזה הייתי הופכת לשלולית, שלא הייתה בדיוק הרושם הראשוני שניסיתי לעשות.
כי הסיפור שלי לקח לנצח להסביר
בנוסף לכך שהפך לבלגן מתייפח בכל פעם שדיברתי על בואה של בתי למשפחתנו, הסיפור הכללי שלנו על הגעה ליוסטון לאחר בילוי של שמונה שנים באירלנד כדי לאמץ היה מעט מסובך להסביר. לפעמים רק איחלתי לבת שלי ואוכל ליהנות מסיפור "רגיל", שלכל הפחות לא היה צריך להסביר מדוע אני ובן זוגי החלטנו להתרחק 4, 000 מיילים במקום להתחיל טיפולי פוריות.
כי לא יכולתי להכניס אותה למעון יום
ג'יפיבמשך ששת החודשים הראשונים לחייה של בתי, כל מי שצפה בה היה צריך לפנות דרך סוכנות האימוץ שלנו. מכיוון שהיא טכנית הייתה תינוקת אומנה עד לסיום האימוץ, הפלתה במעון יום הייתה כרוכה בצעדים הרבה יותר מכפי שהייתי מוכנה להמשיך.
כי חשבתי שישפטו אותי
אחרי אותה חוויה כואבת ראשונה עם קבוצת אמא, לא הייתי להוט להשיק את עצמי לקבוצה חדשה של נשים שפשוט לא היו כמוני. לא היה לי שום חן בעיניי, שלא לדבר על התיקים הנכונים או הנעליים או העגלה. כמובן, זה לא אומר שאנשים אוטומטית היו מתכוונים לשפוט אותי, אבל עם תחושת אי נוחות, על רקע תחושת תשוש ולחוצה ושינה מקופחת, זה משהו שאני פשוט לא מוכן להעביר את עצמי.
כי חשבתי שארגיש לא מספיק
ג'יפיידעתי שאני עושה עבודה די טובה כאמא, כשהייתי בבועה האישית שלי. הישיבה עם חבורה שלמה של אמהות שבאמת גדלו וילדו את ילדיהם, גרמה לי לפעמים להרגיש לא מספקת.
אפילו עכשיו, עדיין עלי להזכיר לעצמי שאימוץ תינוק הוא עבודה קשה (הכרוכה במרתון של ניירת, בלשון המעטה) והורה מאמצת חווה שלל רגשות בלתי נלאים לפני שהתינוק אי פעם מונח לזרועותיהם.
כי אני לא מעולה בלהתחבר
התחלתי להיות טוב יותר באופן משמעותי ביצירת חברות בנות (בעיקר בזכות ההחלטה שלי השנה הראשונה שלי בקולג 'לוותר על כל חברות גברית עד שהבנתי איך להכיר חברות קרובות), אבל המחשבה על הצורך להתחיל מהתחלה עם חבורת נשים שלא הכרתי, שכנראה עברו חוויות שונות בהרבה ממני, לא היו בדיוק הרעיון המושך ביותר.
כי זה התכוון להשאיר את בתי עם זרים
ג'יפיעד לאותה נקודה, מעולם לא השארתי את בתי עם זר ולא היה לי די נוח לעשות זאת. אפילו כשהיא אומצה רשמית, עדיין לא הייתי מוכנה להשאיר אותה במשתלה בכנסייה. כשהיא הייתה בת שנה הייתי מוכנה (נכון), אבל עד אז זה עורר בי חרדה על רקע חרדה לחשוב להשאיר אותה עם זרים יחסית.
כי לא רציתי לדבר על הנקה
אין לי שום דבר נגד הנקה. יונקתי, ואם הייתי ילדה את בתי הייתי מנסה להניק אותה גם. אבל דמיינתי שיהיה דיבורים על הנקה בקבוצת אמא וידעתי ששיחה בלתי נמנעת תזכיר לי שאני לא יכולה להניק את בתי. אני נמצא בנקודה בה אני יכול לדבר על הנקה מבלי להרגיש אשמה, אבל כשהייתי אמא חדשה זה היה יותר מדי בשבילי להתמודד.
