תוכן עניינים:
- כי מין לא משנה
- מכיוון שזה משנה את האופן שבו ילדים מתקשרים זה עם זה
- כי מגדר לא צריך להכתיב חברות
- כי הבן שלי צעיר מכדי להבין
- כי זה בדרך כלל מטרונורמטיבי
- כי ילדים ראויים להיות רק חברים
- כי הבן שלי לא אוהב את זה
- כי אנחנו צריכים להפסיק לסיים את ילדינו
בילדותי הייתי חברות עם בנות ובנים, אבל זו לא הייתה הנורמה בה גדלתי. כתוצאה מכך הקניטו אותי. הרבה. אני עדיין זוכר את ההתקלויות עליי ועל חברתי "יושבים בעץ, מתנשקים", או את אחי שואל אותי אם החבר שלי הוא "החבר שלי". כילד הייתי נבוכה, אבל כאמא אני זועמת. הילדים שלי להתיידד עם כל מי שהם רוצים, ללא קשר למין. אז אני לא אתן לילד אחר לקרוא לבני החבר שלהם.
למען האמת, אני חושב שזה גרוע עבור ילדים להשתמש בתוויות כמו "חבר" עם ילדים אחרים. זה גם מעביר להם את המסר השגוי על חברויות, ואת האנשים שהם "מורשים" להתקשר לחברים שלהם. זה ממש מוזר כיצד אנו - ובעקבות הדוגמא שלנו, הילדים שלנו - מדברים על ילדים באמצעות מונחים ומושגים של מבוגרים כמו חבר, חברה, דייטים ואפילו נישואים. האם איננו יכולים פשוט לתת לילדים להיות ילדים, מבלי להקרין את הבגרות על כולם כל כך מהר? חוץ מזה, מגדר לא אמור להיות גורם במשהו שילד מתיידד איתו. ובעוד אני מאמין שזה הטרונורמטיבי להניח שהבן שלי ישר ויוצר קשרים רומנטיים עם בן המין השני, גם אם ילד יקרא לבני החבר שלו, תהיה לי בעיה עם זה. אני מתכוון, האם אנו יכולים בבקשה להפסיק לסיים את ילדינו?
לאחרונה הופתעתי לשמוע את ילדיי הגדולים (בגילאי 5 - 12) מדברים על חברים בבית הספר שיש להם חברים וחברות, ושרים את אותו השיר הבעייתי מילדותי. כששאלתי אותם מה המשמעות של להיות עם חבר או חברה, הם לא יכלו לענות באמת. הם פשוט לא מבינים מה קשורה בקשר רומנטי. זו רק אחת מהסיבות הרבות שבגללן אני לא מרשה לילד נוסף לקרוא לבני את החבר שלהם, כולל את הדברים הבאים:
כי מין לא משנה
זה כל כך מוזר איך התרבות שלנו מעניקה כל כך הרבה ערך לבינארי המגדרי בכל מה שקשור בבחירות עם מי אנחנו רוצים להיות חברים, החל די הרבה מהלידה. בזמן שהיה לי המון חברים שהיו בנים בבית הספר היסודי, בשלב מסוים קבוצות החברים שלי התפרקו לאורך קווי מגדר, והחברויות שלי עם בנים נהיו מוזרות. זה בעצם עושה אותי ממש עצוב כשאני חושב על זה.
מכיוון שזה משנה את האופן שבו ילדים מתקשרים זה עם זה
אני גם חושב שילד המכנה את בני "החבר" שלהם מציב גבולות מלאכותיים על אופי החברות שלהם ואופן משחקם. זה לא צריך להיות ככה.
כי מגדר לא צריך להכתיב חברות
אני לא חושב שעלינו לעודד את הילדים שלנו לחשוב שהם יכולים להיות רק חברים עם ילדים מאותו מין, ונאלצים לקיים יחסים רומנטיים כלשהם כדי לבלות עם מישהו שלא. זה גורם לי לתהות אם ילדים היו בוחרים את אותן הבחירות בנוגע לחברויות אם אנחנו כהורים לא נחזק את המסרים האלה על תפקידי מגדר וסטראוטיפים. אני באמת לא יודע.
כי הבן שלי צעיר מכדי להבין
כשאני שואל את ילדי מה זה בעצם "חבר" או "חברה", ברור שהם לא ממש מבינים. הם עדיין צעירים מכדי להשיג את זה, ואני לא רוצה שהם ירגישו לחצים להתאים לרעיונות האלה לגבי מערכות יחסים, במיוחד אם הם לא מבינים את המינוח. חוץ מזה, הם צעירים מדי לדברים שבדרך כלל הולכים עם בן זוג או חברה.
כי זה בדרך כלל מטרונורמטיבי
זה ממש פוגעני שאנחנו מתחילים לתייג מערכות יחסים בין נערות וילדות כרומנטיות, כשאין לנו מושג אם הבנים או הבנות האלה הם סטרייטים, או אי פעם יתעניין להיות החבר או החברה של מישהו. זה כל כך חזקה, והטרונורמטיבית, ושגויה.
כי ילדים ראויים להיות רק חברים
מדוע מגדר צריך אפילו לשקול כשמדובר במי שבנינו (או בנותינו) יוצרים קשרים עם חברות? אני חושב שהתשובה היא שהיא ממש לא חייבת. יש לי גם בנות וגם בנים עם תחומי עניין שונים, אישים, ולא תמיד משתלבים בסטריאוטיפים מגדריים. יש להם מגוון חברים של מגוון של מגדרים, אבל ככל שהם מתבגרים אני שומע יותר דחיפה על כך. כשאנחנו מאפשרים לילדים לתייג את החברויות האלה כרומנטיות, פשוט בגלל המין של האדם האחר, אנו אומרים להם בעדינות שמגדר חשוב … מתי זה לא אמור.
כי הבן שלי לא אוהב את זה
אחת הסיבות העיקריות לכך שאני שונאת כשילד נוסף קורא לבני את החבר שלהם, היא שזה גורם לו לאי נוחות ומבוכה. אני לא רוצה שיגנטו אותו בגלל שהוא מחבב בחורה, אבל אני גם לא רוצה שהוא ירגיש בלחץ שיקראו לו גם החבר של מישהו. זה לא בסדר.
כי אנחנו צריכים להפסיק לסיים את ילדינו
כאשר אנו מקרינים על ילדינו תחושות, מושגים וציפיות של מבוגרים - כמו אהבה רומנטית, היכרויות והתנהלות בצורה מסוימת סביב אנשים - אנו תורמים לתרבות המינית את מיניות הילדים. זה חלק מאותה תרבות שמכנה את בגד הים הדו חלקי של הפעוט חושף, ובדיחות על להתחתן עם התינוק לילד BFF שלך. זה נראה תמים, בטוח, אבל זה לא. אני לא מבין למה אנחנו לא יכולים פשוט לתת לילדים להיות ילדים ולהשאיר רעיונות על מערכות יחסים בוגרות מתוך השיחות שלנו על חברויותיהם.
