תוכן עניינים:
כמה מהזיכרונות הראשונים שלי כרוכים במכולת. אני זוכר שחפרתי בפחי הממתקים בכדי לחטוף קרמלים כשאף אחד לא הסתכל, לקח את לחץ הדם שלי על המכונות שהיו בדרך כלל שמורות לאנשים מבוגרים ממני בהרבה, ועפתי על המעברים כשעמדתי על שפת העגלה כמו מזחלת אולימפית. זה היה קסם. אבל עכשיו, כאמא, אני מוקירה את הרגעים שבהם אוכל ללכת למכולת לבד. כי עבור אמהות, כל רגע לבד הוא כמו מתנה מהאלים.
גיליתי לראשונה את אושר הקניות בסולו רק כמה חודשים אחרי שנולד בני. אמי תמיד הייתה להוטה לתינוק, והייתי צריכה לאסוף אוכל לארוחת ערב או כל דבר אחר. במקום להתמודד עם הכנסת התינוק שלי (ואת מושב המכונית שלו) לחנות, החלטתי שעדיף להשאיר אותו בבית עם אמא שלי. לקח משהו פשוט כמו להכנס לרכב שלי להתחיל להרגיש עצמאי, חופשי ויותר כמוני.
עכשיו כשבני בן 4 אני לא תמיד מרגיש את אותה הבלטה של חופש ללא ניפוח כשאני יוצא לטיול במכולת. לרוב, גיליתי כמה דרכים אחרות, מהנות יותר לטעויות, לבילוי לבד (וכשאתה האדם שעושה את עיקר הקניות, טיול בחנות הופך פחות ופחות מושך). אבל כשאני בחנות לבד, אין לי ספק שאני עושה מה, ובכן, רוב האמהות עושות, כולל את הדברים הבאים:
הם מטיילים לאורך כל מעבר ויחיד
