תוכן עניינים:
כאמא חדשה לא הרגשתי בטוחה בכלל ביכולתי להניק. לא משנה כמה ספרים קראתי או שיעורים שלקחתי, זה לא היה משהו שהרגיש טבעי בכל יכולת. אפילו בבית החולים, כשיש לי עזרה ומשאבים משמעותיים, הרגשתי אבודה. לכן, כשהבנתי, למורת רוחי המותשת, שיש המון דברים שעלולים לקרות בפעם הראשונה שהנקת מחוץ לבית החולים, התחלתי לפקפק משמעותית ביכולתי להאכיל את גופי בגופי שלי. אם רק הייתי יודע אז מה אני יודע עכשיו.
יש להודות, נאבקתי לא מעט גם ברעיון ההנקה וגם במעשה עצמו. סיעוד לא היה דבר שאי פעם דמיינתי את עצמי עושה … עד שעשיתי זאת. אז המעשה כולו היה זר להפליא, וכשמצאתי את עצמי יושב על הספה ומנסה לינוק את התינוק שלי לעתים קרובות יותר מאשר לא נבהלתי. זה היה מאבק לגרום לתינוקת שלי לתפס בבית החולים, והמאבק הזה נמשך גם כשהיינו מחוץ לבית החולים.
עשינו את זה דרך מכשולי ההנקה הראשוניים ההם, ולאט לאט אך בטוח צברתי ביטחון כאם מניקה. ובהמשך נודע לי שהספק העצמי שלי הוא תחושה די טיפוסית, כך שזה לא כאילו היה משהו לא בסדר מבחינתי וביכולת שלי להורות. אז אם כמוני אתה מרגיש אבוד בים של משאבות שד ומפגשי האכלה, דע שאתה לא לבד והסיכויים מאוד גדולים שהדברים ישתפרו. ועד אז, פשוט חיבקו את המציצה (תרתי משמע) והקיפו את עצמכם בתמיכה כשאתם עוברים דרכם ברגעי ההנקה שלאחר לידה:
תשכחו מכל מה שלמדתם
