8 מחשבות שיש לכל אמא כאשר הילד שלה סוף סוף ישן במיטה "הילד הגדול"

אני זוכר את היום בו בן זוגי והעברנו את בתנו למיטת הפעוט. עשינו את זה מוקדם יותר מרוב ההורים, בזכות דיסק פריצה בגב התחתון שהקשה עלי להרים אותה מהעריסה. אז המרנו את העריסה שלה למיטה בגודל מלא ומעולם לא הבטנו לאחור. בטח, היו לי כמה רגשות מסוכסכים ביחס לתינוק שלי שגדל, והיו לי את אותן המחשבות שיש לכל אימא כאשר הילד שלה סוף סוף ישן במיטה "הילד הגדול", אבל בעיקר הייתי נרגש. אה, ומעט עצבני.

כשבתי נולדה לבן זוגי ולא היה לי כל כך. גרנו בדירה קטנטנה ולא היה לנו הרבה כסף לריהוט או קישוטים, מה גם שחסכנו כל מה שיכולנו לתוספת חדשה למשפחתנו. הכל במשתלה של בתי ניתן לנו. אני מדבר על כל הרהיטים, למעט העריסה והמזרון שלה, והשימוש בעריסה שלה היה מתנה של סבתי. הסתפקנו במה שהיה לנו, אבל המשתלה הייתה הכי רחוקה שיכולה להיות מכריכת מגזין פוטרי ברן. אז כמה שנים אחר כך, כשיש לנו עוד קצת כסף לבזבז, התרגשתי לחדש את החדר שלה ולקבל לה ריהוט חדש. בנוסף, היא התחילה להיות גדולה מדי לעריסה והיא הייתה מוכנה.

כשהמזרן הועבר ובן זוגי ואני סיימנו להרכיב הכל, הבת שלנו קפצה ישר למיטה. באותו לילה קראנו את הסיפורים שלה כשהיא מתכרבלת במיטת ה"ילד הגדול "שלה וזה היה די מדהים. אני שומע סיפורי אימה על כך שהילדים לא מצליחים לישון במיטותיהם וכיצד מיטות "ילד גדול" הופכות ל"שעת מסיבות "לילדים, אבל זו לא הייתה החוויה שלנו בכלל. עבורנו המעבר כלל לא היה קשה ואחד שכולנו אימצנו. זה לא אומר שלא היו לי כמה מחשבות, כולל הדברים הבאים:

"בבקשה הישאר במיטה שלך"

ג'יפי

מעולם לא ישנו יחד אבל עדיין הייתי עצבני שהבת שלי מסוגלת פשוט לטפס למיטה שלנו באמצע הלילה. תביני, אני אוהבת את שינה ולא אוהבת גפיים פעוטות שמנקבות את ריאותיי ובועטות באלימות בכליות שלי, אז אני מעדיפה לישון לבד (לצערי בעלי טען חצי מהמיטה, כך שהוא יכול להישאר, אני מניח). אז בזמן שהתלהבתי מהחופש החדש לגמרי של ילד שלי, לאט לאט הבנתי את המציאות של אותו חופש חדש.

"בבקשה אל תיפול מהמיטה"

זה כברת דרך ארוכה מהמזרון לרצפה ולא רציתי לשמוע את החבטה האיומה. חשבתי על זעזוע מוח, עצמות שבורות וגולגלות שברים. מכיוון שאתה יודע, אלה יכולים לקרות באופן מציאותי לחלוטין במוח האם.

"לאן הלך התינוק שלי?"

ג'יפי

אז כאילו, זהו? התינוק שלי כולו בוגר? אין עוד תינוק מתכרבל? סוף העריסה מסמל את סיום שלב התינוקות החמוד ואת תחילתו של "אני לא יודע איך האדם הזה הולך להיות" שלב הילד.

"אני מניח שעכשיו עלינו לנעול את הדלת שלנו"

ובכן, מעכשיו בן זוגי ואני חייבים לנעול את הדלת שלנו כשאנחנו רוצים לעשות דברים למבוגרים במיטת הבוגרים שלנו כי בכל רגע הלא מבוגר שלנו פשוט יכול להיכנס פנימה ולרצות להסתובב. אין כאן יותר מדיניות של דלת פתוחה. אם אנחנו רוצים לשחק, עלינו להינעל.

"מה הילד הזה יעשה עם כל החופש הזה?"

ג'יפי

אז עכשיו כשהילדה שלי כבר לא מוגבלת בעריסה, מה היא תעשה עם החופש החדש שלה? איך אוכל אוכל לישון שוב בשקט בלילה בידיעה שהילד הזה יכול פשוט לבוא וללכת כרצונה? עכשיו היא יכולה להיכנס למצבים המסוכנים ביותר, כמו לשחק עם סכינים למטה אם היא באמת רוצה, נכון?

ובכן, פתרתי את הבעיה הפוטנציאלית הזו עם שער ליד הדלת שלה. מיועד ללילה הרבה יותר שקט.

"בבקשה אל תפוצץ באמצע הלילה"

מכיוון שמיטת ה"ילד הגדול "התרחשה לפני שה"ילד הגדול" הזה יכול היה לנגב את התחת שלה, התפללתי שהיא לא תחליט לקפוץ באמצע הלילה ולנסות למחוק את עצמה. זה יהיה רע לכל המעורבים. דמיינתי הדפסי יד קקי בכל מקום.

"יאי לסדינים חמודים ורהיטים חדשים"

המשתלות שלוות ויפות. הם מתוקים ומריחים כמו מגבונים לתינוקות עם רמז מעט בסיסי לחיתול מלוכלך (לא אכפת לי כמה "דלי" דלי חיתולים, לכולם יש ריח). משתלות הן תמצית התמימות, השינוי וההתחלות החדשות. אולם לאחר מספר שנים היינו מוכנים לרהיטים חדשים ולמצעים רגילים. אם אתה מעביר את הילד שלך למיטה "ילד גדול", אתה עלול גם לחדש מחדש וזה בדרך כלל סוג של מרגש ומהנה.

"סוף כל סוף"

ג'יפי

אמנם יש עצב בסיסי של ילדות חולפת, אך יש גם איזושהי תחושת הישג ומעבר לשלב החדש בחיינו. במובנים רבים זה מרגיש נהדר שאתה וילדכם עוברים לאבן דרך חדשה זו. הילד שלכם מתרגש במיוחד ואתם חשים הקלה שעברתם בהצלחה מעט במהלך השנים הראשונות לגידול בן אנוש.