המכללה האמריקאית לרופאי ילדים פרסמה "נייר עמדה" המסביר היכן הקבוצה של אנשי מקצוע בתחום הבריאות מסתכמת כיצד להיעזר בצורה הטובה ביותר לילדים המתמודדים עם סוגיות זהות מגדרית. מתברר ש"עמדתו "היא שמגדר הוא גנטי וחוסר יכולת להזדהות עם המגדר שנולד איתו אינו אלא נושא פסיכולוגי, למרות כל ההוכחות להיפך. האם המדע דוחה ילדים טרנסג'נדרים? ההתכנסות הזו של אנשי מקצוע בתחום הרפואה חושבת כך.
למרות ש- Think Progress התקשר לארגון "מזויף", הוא בהחלט אמיתי, במידה מסוימת. מה שמטעה הוא שהוא מציג את המידע הזה מבחינה מחקרית מדעית במקום מה שהוא באמת: ארגון סנגור.
ליסה הוקינס מה ACP, שהגיבה לבקשה לתגובה במייל, מסבירה את הארגון לרומפר כך, "רוב חברינו מתרגלים רופאי ילדים מכל חלקי ארה"ב. ארגון זה הוקם על ידי קבוצה של רופאי ילדים שהיו מאוכזב מהארגונים הרפואיים הרבים שנקלעו לאג'נדות חברתיות / פוליטיות ללא גיבוי מדעי."
כך שמדובר באנשי מקצוע בתחום הבריאות שהצטרפו ל ACP מכיוון שהם מאמינים כי הכרה בילדים שאמיצים מספיק כדי לדווח על סוגיות של זהות מגדרית ולטפל בהם בטיפולים זמינים, מסתכמת ב"החלצה לאג'נדות חברתיות / פוליטיות ".
נייר העמדה מסביר זאת כך:
הוויכוח על אופן הטיפול בילדים עם אלוקים הוא בעיקר מחלוקת אתית; כזו הנוגעת להשקפת עולם של רופא כמו למדע. הרפואה אינה מתרחשת בוואקום מוסרי; כל פעולה או חוסר מעשה טיפולי הם תוצאה של שיפוט מוסרי מסוג כלשהו הנובע מתפיסת העולם הפילוסופית של הרופא. הרפואה גם לא מתרחשת בוואקום פוליטי ולהיות בצד הלא נכון של פוליטיקה מינית יכולה להיות השלכות חמורות על אנשים המחזיקים בתפיסה הלא נכונה מבחינה פוליטית.
כאילו ילד שאינו נוח בעורם משמיע הצהרה מוסרית או אתית כלשהי. אנא. ישנן ראיות גוברות, כמו הדו"ח האחרון שפורסם בכתב העת Pediatrics, שמצא שהדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות כהורים וקהילות הוא לתמוך בילדים אלה בזהותם שנבחרה כדי לעזור לבריאותם הנפשית והרגשית לטווח הארוך. איך ההתעלמות מסבלם ופשוט לחצות את האצבעות שלנו ולקוות שגיל ההתבגרות מינית זה עוזר להם? מה אם היה להם סוגיה אחרת? חרדה נכה או רגל שבורה? האם היינו פשוט מחליטים שאנחנו לא מאמינים בזה כ"דבר "ונתנו להם לצאת מזה? לרוע המזל, נטישה או ענישה של ילדים כאשר הם זקוקים לאהבת הורים ותמיכה יותר מכל, לא נשמע כמו הרעיון הטוב יותר, ומדע הרפואה אומר לנו שזה לא כך.
הרשות הפלסטינית מתמודדת עם מתן הורמונים לילדים המתמודדים עם בעיות מגדריות כדי לעכב את גיל ההתבגרות. הרעיון הוא שאם ילד חושב שהם עשויים להיות מעוניינים לעבור, למשל, מנקבה לזכר, דחיית גיל ההתבגרות תחסוך אותו מניתוח כריתה. טיפולי ההורמונים מעניקים לילדים שאינם בטוחים כיצד הם רוצים להציג את המין שלהם קצת יותר זמן להחליט. בעוד שה- ACP מזהיר שההורמונים עלולים להשאיר ילדים סטריליים, Think Think Progress דיווחה כי המחקר "מצא כי" אלה שעברו טיפול כזה לא חוו השלכות שליליות."
למעשה, נייר העמדה של ה- ACP קובע כי "התניית ילדים להאמין כי כל החיים של התחזות כימית וכירורגית של המין השני הוא נורמלי ובריא הוא התעללות בילדים."
אז להעניק לילדכם תמיכה וטיפול בנושאים שלהם ולאפשר להם להציג בפני עצמם את הדרך שהרגישה הכי טובה עבורם זהה להתעללות? זה עשוי להוות הלם עבור מיליוני תומכי הלהט"ב וההורים המגדלים ילדים בריאים שבמקרה יש להם סוגיות זהות מגדרית.
זה רעיון שביקשתי עם ד"ר מישל קרטלה, נשיא המכללה האמריקאית לרופאי ילדים. שאלתי אותה אם היא באמת חושבת שהורים שמאפשרים לילדיהם להזדהות כמגדר הבחירה שלהם אשמים בהתעללות בילדים. היא אומרת:
לא. אני חושב שהורים רבים משתפים פעולה שלא במודע עם מה שהפך להתעללות בילדים ממוסדת. דיסמפוריה מגדרית הפכה לפוליטיזציה והתרבות כולה אימץ ללא עוררין שקר. כל גורם תקשורתי מקדם את השקר הזה וממשלתנו דורשת מבתי הספר, אכן כל החברה להנציח אותה.
היא מדגישה את המלצת ה- ACP על מה ההורים צריכים לעשות אם ילדם מביע שהם נאבקים עם מגדר, אם כי, בואו נהיה ברור, ששום דבר מכל זה לא מגובה את הממצא הרפואי שלי.
אם ילד מתעקש בעקביות ומתמיד שהוא או היא לא המין הביולוגי שלהם, המקום להתחיל בו הוא ששני ההורים יאשרו את אהבתם לילד כבן או בת הביולוגית שהוא או היא, בהתאמה (הדגיש את שלה) . השלב הבא הוא להמשיך בטיפול משפחתי מאוד אינדיבידואלי שיבקש לחשוף סיבות לכך שהילד לא הצליח להזדהות עם אותו הורה מאותו המין. הניסיון הקליני תיעד כי מקרים מסוימים - לא כולם - בקרב ילדים לפני-pubertal נובעים מהדינמיקה המשפחתית הניתנת לתיקון.
זה, כמובן, בהנחה שהיות טרנסג'נדריות זה משהו שצריך לתקן מלכתחילה. לרוע המזל, זה נשמע כמו עוד דוגמא אחת לסוג האפליה והשוליים הרטוריים השוליים שילדיהם ומשפחותיהם מתמודדות כל יום.
