מבחוץ זה בטח נראה כאילו הייתה לי ילדות קלה. גדלתי בבית ויקטוריאני גדול, עם הרבה כלבים ולטאות. למדתי בבית ספר פרטי במלגה. היו לי שיעורי רכיבה ופוני. היו לי שני הורים ומשפחה מורחבת קרובה שכולם גרו די קרוב. אבל למרות שהייתי, מהרבה בחינות, די מיוחסות, זיכרונותיי מילדותי משובשים מכאב.
אני לא זוכר חיבוקים רבים. אני זוכר המון פגוע. ביליתי חלק ניכר מזמני בבכי בחדר שלי, בזבזתי את זמני, חיכיתי למשהו שלא יכולתי לקרוא לו. להתקבל אני מניח. להיות נאהב. וברגע שהיו לי ילדים נשבעתי שהם לעולם לא יחוו את הטראומה שמעולם בילדותי.
עכשיו כשיש לי ילדים משלי, נאלצתי להתמודד עם הנושאים שחשבתי שטיפלתי בהם מזמן. להיות הורה הכריח אותי באמת להיות מסוגל לראות את שני צידי הטראומה, להתמודד עם זה, להחזיק אותה בידי ולומר: תראה. זה מה שקרה. זו האמת שלי. זה הפגיעה שאני סובל מדי יום ביומו.
חלק מהסיבה שהילדות שלי הייתה כל כך קשה הייתה בגלל שנאבקתי במחלות נפש. כשהייתי כבת 7 התחלתי לחוות דיכאון וחרדה, ששניהם היו לפעמים נכים. גם אני נאבקתי במה שגיליתי אחר כך היה הפרעות קשב וריכוז, כך שלעתים קרובות הייתי מוסחת ולא מרוכזת, שהיוותה מקור גדול לתסכול עבור הורי.
ההורים שלי נתנו אותנו, מה שלימד אותי שאני לא יכול לסמוך על הידיים שלהם להיות טובות לב.
למרות שאובחנתי רשמית כמבוגר, ההורים שלי מעולם לא ביקשו עזרה כשאני התבגרתי. הם ידעו שמשהו "לא בסדר" איתי, כי לעתים קרובות הם קיבלו שיחות מבית הספר שלי. אך מכיוון שהם לא האמינו בפסיכיאטריה, הם מעולם לא חיפשו טיפול בי, אפילו כאשר אחד המורים שלי תפס אותי בפגיעה עצמית. בדיעבד, אני מבין שהייתי קורבן להזנחה רפואית.
אני לא חושב שההורים שלי התכוונו לפגוע בי. אני חושב שהם עשו הכי טוב שהם יכלו. אך מכיוון שלא היה להם שום מושג נאבקתי במחלות נפש, הרעיון שלהם למשמעת היה לפנות לעלבונות לעג ולפגוע. הם אמרו לי שאני לא חכמה ושהייתי כפוית טובה ורע. "אין לך שכל ישר", היו אומרים. "אתה לא יכול לחשוב." פעם אמי אמרה לי שזו אשמתי שאין לי חברים. הם גם נתנו אותנו, ובעוד אני מבין שהם לא התכוונו לפגוע בנו, זה לימד אותי שאני לא יכול לסמוך על הידיים שלהם להיות טובות לב.
נדרש ממני להיות הורה כדי להשלים עם מידת טראומטיות ילדותי. מדי פעם התחלתי לשמוע את אמי מחליקה מהפה. "מה לא בסדר איתך?" הייתי דורש כשהילדים שלי לא היו נועלים נעליים או מפסיקים להילחם או להפסיק לקפוץ על הכלב. ואז הייתי עוצר מייד וחושב: אה אלוהים אדירים, בדיוק אמרתי לילד בן הארבע שיש לו משהו עמוק לא בסדר איתו. כמה זה דפוק? איזה מסר זה לשלוח לילד? הבנתי ששמעתי את אמי שואלת מה לא בסדר איתי לעתים קרובות כל כך שהפנמתי את זה. עכשיו זה יצא מהפה שלי כי למדתי את זה כל כך טוב.
ביליתי את ילדותי בחשש מפני אלימות ההורים שלי, ונשבעתי שהילדים שלי לעולם לא ירגישו כל כך כלפי.
גם אני נאבקתי ברעיון ללמד את ילדי כבוד. כבוד היה הכל בבית שלי, ולא הפגנת כבוד כלפי ההורים שלך גרמה לך להכות על הפנים, או לפחות לאיים של אחד כזה. כשהילדים שלי דיברו איתי, זה הספיק לשלוח אותי לעוף לזעם בלתי נשלט. אחרי שבעלי ציין לי שאני מגיבה יתר על המידה, הבנתי שאני עושה את אותה טעות איומה של עדיפות ללמד את ילדי כבוד על פני לימודם של אהבה, הבנה, שלום ואדיבות. צעקתי עליהם כי צעקתי כל כך הרבה כילד. לבי כאב בגלל שטיפלתי בילדי.
והכי גרוע, אף על פי שנשבעתי במשך שנים שלעולם לא אשים יד על ילדיי, יום אחד הילדים דחפו אותנו רחוק מדי, מה שהניע אותי להרים את הבכור שלי ולהכות אותו בקצה האחורי שלו. זה לא הרגיש טוב. זה לא הרגיש קטארטי. זה הרגיש חולה. ביליתי את ילדותי בחשש מפני אלימות ההורים שלי, ונשבעתי שהילדים שלי לעולם לא ירגישו כל כך כלפי. אבל ברגע של כעס, הפרתי את ההבטחה הזו. הבטחתי לילדי שלעולם לא אעבור אותם שוב, וכעת כשאני כועס עליהם הם אומרים לי, "אסור לנו להכות אותנו."
כשהייתי מבוגר נכנסתי לטיפול. אמרתי לרופא שלי את הדברים שהורי אמרו - שאין לי שום שכל, שאני לא חכמה, שאני כפוי טובה ורע. כהורה, אני זוכר את הדברים האלה ונחרד אותי. איך יכולת לומר את הדברים האלה לילדים שלך? מעולם לא יכולתי להסתכל על בני ולומר לו שאין לו שכל ישר, או שזו אשמתו שאין לו חברים.
עכשיו אני מבין שזה משהו שאנשים אומרים רק כשהם בסוף החבל שלהם, כאשר אין להם כוח לעשות או להגיד שום דבר אחר; כשהם לא מכירים אלטרנטיבות. אני מבין את זה. אבל אני עדיין כועסת על ההורים שלי. הפגועים נמשכים, גם אם ההבנה נשארת. ההורים שלי אומרים שהם מצטערים, והם יכולים לתקן, ואני יכול לסלוח להם. אבל הם לעולם לא יוכלו להחזיר את ילדותי.
זו הסיבה שאחבק את ילדיי. אעריך סקרנות על ציות ואהבה על כבוד. לעולם לא אביא אותם. לעולם לא אקרע אותם. ובעיקר, אני אודיע להם שאני אוהב אותם, כל יום ויום, על ידי אחיזתם בזרועותיי ומקלח אותם בנשיקות. הם לא יגדלו עם הגרעין העמוק הזה של עצב. התבנית הזו תסתיים כאן, איתי. אני יכול לעצור את הטראומה. ואני.
אם אתם נאבקים עם דיכאון או חרדה, אנא פנו לעזרה מקצועית או התקשרו למוקד הדיכאון של NDMDA בטלפון 1-800-826-3632.
