HBO הוציאה לאחרונה את הסרט התיעודי פוסטר ובו סיפורי ילדים שנמצאים כיום במערכת ומבוגרים שטיפלו במערכת בעצמם. פוסטר שובר את הסטריאוטיפ של הורי אומנה ועובדים סוציאליים, ומראה כיצד מערכת שבורה עדיין מנסה הכי קשה. וכילד של מערכת האומנה, אני סוף סוף יכול להעריך את זה עכשיו כשאני בצד השני.
מערכת האומנה עשויה להיראות כאילו היא מציעה מעט פתרונות ללא ילדים, אך האמת היא שעובדים סוציאליים במערכת פועלים ללא לאות כל יום כדי לעשות את כל מה שהם יכולים כדי לעשות את ההבדל בחייהם של הילדים האלה. עם אלפי ילדים יותר מכפי שיש עובדים סוציאליים, זו יכולה להיות משימה כמעט בלתי אפשרית, אך עובדים סוציאליים הם אלה שעושים את העבודה יום-יום כדי לנסות לעשות את ההבדל בדרך כלשהי. ופוסטר מנסה להדגיש את המאמצים הללו.
משפחתי הייתה במצב של רווחה כל עוד אני זוכרת את עצמי ולא היה נדיר לחזור הביתה בכל יום נתון ולגלות שבעל בית זרק את חפצינו על המדרכה מול ביתנו, מסמל כי פינו אותנו עדיין שוב. אז זה הפתיע מעט כאשר העובדת הסוציאלית של משפחתנו הגיעה לדירתנו כשהייתי בת 8, הצטנפה משני הצדדים על ידי קצין משטרה ולקחה אותי ואת אחי למעצר כדי להיות ממוקם בבית אומנה.
אבל למרות חינוך לקוי שכלל הזנחה, התעללות נפשית ופיזית וחוסר יציבות, לא רציתי להילקח לאומנה. עם זאת, כמבוגר אני רואה את הדברים בצורה הרבה יותר ברורה ויש לי הבנה טובה יותר מדוע מערכת האומנה נחוצה למשפחות עם ילדים שלא מטפלים בהן כראוי.
הסרט התיעודי עוקב אחר חוויותיהם של כמה אנשים שטיפלו במערכת הטיפול בילדים וחוויותיהם נעות בין הורה אומנה ועד עבריין נתפס. ארצילן ביברס, אומנה ותיקה, נותנת הצצה לחיי היומיום שלה עם בית מלא באומנה. אם מכורה לקוקאין שילדה יילוד מראה איך זה לאבד משמורת על ילדך בשלב מוקדם. פוסטר שופכת גם אור על חייה של דסני, נער מתבגר שנמצא בתוך שנים מחוץ לבתים קבוצתיים ומרי, ילדה שעדיין נאבקת לאחר שכמעט התיישנה מהמערכת.
ביברס מסבירה בסרט שהיא אמא אומנה לפחות 27 שנה ובמשך הזמן הזה, היא לקחה יותר מאלף ילדים, שחלקם המשיכה לאמץ. היא מציינת שלכל ילד שנלקח מהוריהם ומוכנס לאומנה תהיה תגובה שלילית כלשהי, גם אם מעולם לא הראו בעיות התנהגותיות לפני כן.
"אתה מצפה שיהיו בסדר עם זה, " היא אומרת, שלילדים שנלקחו מסביבות ביתיות לא בריאות ומכניסים אותם לאומנה. "הם לא." ביברס היה יודע. היא עושה כל שביכולתה בכדי לעזור לילדים העוברים בביתה.
כשאב של נערה צעירה גרם לה להאמין שהשטן שוכן בתוכה, ביברס הוציא מטאטא אמיתי כדי "לטאטא" את השטן. היא גם אימצה את אחד מילדיה האומנים שהתמודד עם מוגבלות פיזית ונפשית, ואמרה כשעובדת סוציאלית אמרה לה שהילד מוכן להציב אותו במשפחה מאמצת, היא לקחה על עצמה לשמור עליו בטיפול במקום.
הורי אומנה הם לא האנשים היחידים בתפקידים האלה שעוברים מעל ומעבר לעזור. הסרט התיעודי מדגיש גם את יועציו של דסאני ועובד סוציאלי, שנפגשים כדי לדון בסוגיות ההתנהגותיות שלו. הוא עבר מהקבוצה הביתה לקבוצה בגלל לחימה ואף בילה בבית מעצר לנוער. המדריכים מתלבטים בדרכים שיעזרו לו להתמודד עם רגשותיו ולא להשתלח, והצביעו שאם הוא היה גדל בבית יציב עם משפחה ונכנס לקטטה עם אח, הוא היה מקורקע, לא נבעט מתוכו בית. יועציו של דסאני ועובדיו הסוציאליים רואים בבירור היכן הטעויות במערכת, אך יש רק כל כך הרבה שהם יכולים לעשות בקשר לזה.
האומנה הגיעה עם הרבה אי וודאות ובלבול עבורי ובאופן טבעי היה לי קשה להיפתח במפגשי הייעוץ שהוזמנו בבית המשפט, כמו שדסני לא הצליח להיפתח במסמך. התמזל מזלי וביליתי רק שנתיים באומנה ומבחינתי, הייתה לי איזושהי תמיכה שהגיעה מעבר ליועצים ועובדים סוציאליים שעזרו לי להיפתח. עובדים סוציאליים מנסים להיות שם עבור לקוחותיהם הצעירים ככל שהם יכולים, אך זה אף פעם לא מספיק. בדרך כלל יש להם מטעני מקרים כבדים ולא מספיק זמן כדי להיות מסוגלים לשבת עם כל ילד ולהגיע לעומק הנושאים שלהם. עובדים סוציאליים חוקרים בתים כדי לוודא שמטפלים בילדים ואם הם לא, תפקידם להסיר אותם. אבל בכל הנוגע לתיקון סוגיות מושרשות עמוקות, לעובדים הסוציאליים פשוט לא נותנים לך הזמן לעזור בזה.
אך קל ככל יכול להיות להטיל את כל האשמה על מערכת שעומס יתר על המידה, פוסטר מבהירה שעובדים סוציאליים, מדריכים ושופטים לנוער עושים כל שביכולתם כדי לשבור את מעגל מערכת האומנה ולקבל עזרה לילדים הזקוקים לכך. התיעודים התיעודיים שיש כיום 18, 000 ילדים במערכת האומנה של מחוז לוס אנג'לס כיום, בעוד שאין כמעט מקום לעובדים סוציאליים רבים העומדים לרשותם בכדי לתת את הכמות הנכונה של תשומת לב וטיפול לכל מקרה. זה לא אומר שהם לא מנסים, הם פשוט נמתחים בצורה בלתי אפשרית. במקרה שלי, התמזל מזלי שיש לי הורה שלקח להביא את ילדיה למעצר כשיחת השכמה.
כאשר ילד בר מזל מספיק כדי להיות ממוקם בבית אומנה אוהב יותר ומסביר פנים, זה יכול לעשות עולם של הבדל באופן בו הם גדלים בתוך המערכת, כפי שעשה לי. לפני שהייתי באומנה לא ידעתי על סיכות הידיים הפשוטות שעוזרות לתת לילדים מבנה בבית. ניתנה לי יציבות ותשומת לב באינטרסים האישיים שלי ובפעם הראשונה השתתפתי בפעילויות חוץ-לימודיות. כשאחי ואני הלכנו הביתה לאחר בילוי של שנתיים באומנה, כולם יכלו לראות את השינויים בהתנהגות שלנו. חלק מזה נבע מהקמת חוקים ממשיים, אך זה גם נבע מהיותנו בבית אוהב שיש לנו שגרה ויציבות.
לילדים בפוסטר יש את זה קצת אחרת. בית האומנה של ביברס דומה לזה שגרתי בו - היא מתייחסת לכל הילדים כמו שלה והיא מספקת חיים ביתיים יציבים הכוללים גם חיבה. אבל מרי, שאמרה כי מעולם לא הרגישה מבוקשת באף אחד מבתי האומנה שלה, ברחה מכמה מהם. ודסני נזרק מבית האומנה היחיד בו התגורר כשהיה בן 13, מה שהוביל למחרוזת בתים קבוצתיים.
כדי להסתכל על חיי עכשיו, לעולם לא תדע את הטראומה שעברתי. אני בנישואים יציבים ומאושרים, כאלה שמעולם לא דמיינתי להתבגר. יש לי בן שמח ובריא שלא רוצה לחינם, אם כי אני מזכיר לו כל יום כמה שהוא בר מזל (ככל שזה מרגיז אותו). ואני בר מזל מספיק שהשתמשתי בתואר הראשון במכללה כדי להתחיל עבודה. אני בת ה -8 שנכנסה לטיפול באומנה כנראה לא הייתה חושבת שזה האדם שהייתי מתגלה גם הוא.
ככה אני יודע שבהשוואה למאבקים המתמשכים של הילדים בפוסטר, יש לי מזל. הייתי חלק מהמערכת השבורה שעדיין מנסה לעזור מדי יום לעזור לילדים להמשיך ולשבור את המחזור. לא ביליתי את כל ילדותי במערכת ובסופו של דבר היה לי בית יציב יותר. כל מה שקרה לי בילדותי עדיין עוקב אחרי, אבל הצלחתי להתגבר עליו. אם למערכת לא היו עובדים סוציאליים עובדים קשה, שנלחמים על כך שילדים ייצאו מילדותם כאנשים חזקים יותר, גם אני הייתי אבוד בערבוב.
