אני אמא לשלושה ילדים יפים והייתה נקודה אחרי שילדתי את הצעירה שלי כשהרגשתי שזה כל מה שהייתי. אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהב לחבוש את כובע אמא שלי. עד היום אני מתענג על בישול וופלי שוקולד צ'יפס ומבלה כמה דקות בכל בוקר בסירוק של ילדה בת החמש שיער בת. אבל אפילו דרך הרגעים הטובים ביותר של האימהות, תמיד היה לי קצת קול בראש שמזכיר לי לא לאבד את עצמי, ולמרות התזכורות הבלתי פוסקות שלי, עד שבני שזה עתה נולד בן כמה שבועות, איבדתי רשמית את הנגיעה שלי זהות אישית. לפתע הרגשתי שאני יודע רק את הגרסא של עצמי כאישה מכהת בתעלות האמהות שתמיד הרגישה כלואה איפשהו בין בקרת נזק ממהרת לזרוק מסיבות ריקוד חסרות דאגות לחגוג ניצחונות קטנים עם ילדי. אבל למרות שהייתי נותנת לילדים שלי את כל מה שעשיתי, ידעתי שהם מקבלים גרסה מושחתת שלי.
במהלך נקודת שפל במיוחד ישבתי על מיטתי מוקף בשמיכות מכוסות מרוקות והרגשתי מותש ומובס לחלוטין. על פני השטח היה לי הכל - יילוד יקר, שני ילדים גדולים יותר שמדליקים את אורות עולמי, ובעל שמזכיר לי כל יום שהוא אוהב אותי - אבל כשישבתי בשקט בחדר שלי לא יכולתי שלא אבל הרשה לעצמי לבכות.
הבנתי באותו הרגע שחיי חסרים משהו שבאמת הרגיש כמו שלי. כמה דקות עברו לפני שבעלי נכנס, ישב לצידי ונתן לי לבכות עד שהייתי מוכן להסביר. הוא הקשיב כשאמרתי לו שאני כבר לא מכיר את עצמי, ואיך אני לא חושב שאני האמא הכי טובה שיכולתי להיות לילדים שלנו. הוא המשיך להקשיב כשהצעתי באופן מפלי לקחת לעצמי יום אחד, פעם בשבוע, והקונספט עבר במהירות מהנראה כמו החלטה אנוכית למשהו שעשוי להיות פשוט מספיק לעבודה.
אז הוחלט: בזכות גמישות מסוימת בלו"ז העבודה של בעלי, ימי שני הוגדרו כעת כ"יום העבודה "שלי. בכל שבוע הייתי מארז את התיק שלי בצורה מסודרת עם המחשב הנייד, המטענים והאוזניות שלי לפני שאני הולך בדרך להקים בבית קפה מקומי. אף שהמסלול שלי ליום שני הראשון הזה לא היה דבר נוצץ - רק לענות על כמה הודעות דוא"ל ועבודה על תחזוקת הבלוג שלי - לא הבנתי עד שעות אחר כך כמה מאושר זה הרגשתי לבזבז לעצמי קצת זמן ללא הפרעה.
בסוף היום ביליתי שעות לבד, כותבתי בלי לשבור כדי להחליף עומס כביסה ובלי הפרעה מידי ידיים וקולות מבקשים את עזרי. בלי הסחות דעת מתמדות מאנשים שנזקקו לי, ואחרי שנים של התרחקות מעצמי, התחלתי לאט אבל בטוח לחוש קשר בין האדם שאני עכשיו לאדם ששכחתי שתמיד הייתי. אני אמא, אבל אני גם אישה חזקה עם תחומי עניין מחוץ לילדים שלי, והרגשתי חופשי לחלוטין לקבל את ההזדמנות למקד את האנרגיה שלי בעצמי. כשחזרתי הביתה באותו ערב, כבר התחלתי להרגיש אנרגטית, יותר בטוחה יותר, כמו האמא האוהבת והסבלנית שאני מכירה שאני.
אני ממשיך בפולחן זה כמעט שנה וזה באמת התחיל להחזיר את תחושת הזהות האישית שלי. במובן מסוים זה די מזכיר לי היכרויות: אתה יוצא עם מישהו ללמוד עליהם יותר, נכון? למדו את תחומי העניין שלהם, לייקים שלהם, מה גורם להם לתקתק. האם לעיסה רועשת משגעת אותם? האם שיר מסוים עוצר אותם באמצע המשפט ולקחת אותם למקום אחר? בילוי לבד לא רק עזר לי לגלות דברים חדשים על עצמי - ולגלות מחדש ישנים - אלא שלימד אותי גם לאהוב את עצמי.
כאמא, הקפדה על בילוי בילדותי הפכה אותי להורה מאושר וסבלני יותר. בין אם אני מפנה זמן לעבודה, או אם אני יוצא ללילה הבונקו החודשי של הנשים שלי שמעולם לא חסר לי, הילדים שלי יהנו. אחיזה איתנה בעצמי הופכת אותי לסלוח יותר, ובתקווה, להרבה יותר נעים להיות בסביבה. אני לא מרגיש את הקשר הזה בגרוני יותר. ואני לא מרגישה אשמה על כך שלקחתי זמן לילדים שלי כי אני רוצה שתהיה להם האמא המאושרת והמאושרת שיודעת שהיא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה בעולם הזה.
לכל אמא בחוץ שחשה את הלחץ שלה להיות האמא "המושלמת", אני רוצה להזכיר לך שאין דרך מושלמת לעבור אימהות. הדרך שלך, הדרך שלי, הדרך של חברך - כולנו אמא אחרת. חבר אמר לי פעם בחוכמה, "אתה יודע למה ילדים לא מגיעים עם מדריכי הוראות? כי אתה היחיד שיכול היה לכתוב את זה. "אני רואה עכשיו שהיא כל כך צודקת. אנו כאמהות צריכים ללמוד לסמוך על עצמנו ככותבי המדריכים שלנו. בין אם אתה כותב את זה ממרכז התוהו ובוהו כשמשפחתך מזמזמת סביבך, או משולחן פרטי בבית הקפה במורד הרחוב, זכור את זה: אתה כבר עושה עבודה מדהימה.
