פעם הייתי בבית של חבר עם שני הילדים שלי ושני ילדיה. בשלב מסוים הבכורה מבין שני ילדיה ניגשה לבת שלי ואמרה, "מדוע אלוהים נתן לך את השיער הגס הזה? מדוע הוא לא נתן לך שיער נסיכה כמו שלי?" פשוט בהיתי בה, כי לא יכולתי להבין מדוע היא אי פעם תגיד משהו כזה. אבל למרבה המזל, בתי לא התעצבנה. במקום זאת, היא השיבה: "השיער שלי מושלם. יש לי אמא שחורה ואבא לבן, כך שזה בעצם עושה את השיער שלי טוב יותר מהשיער שלך ישר." ואז היא חזרה לשחק. זה היה לפני כשלוש שנים. זה היה הרגע שהבנתי שלא כולם מדברים עם ילדיהם על גזע, מה שיכול להכניס את ילדי למצב לא נוח - ואני רוצה להימנע מלהכניס אותם לתפקיד הזה בכל הזדמנות שאפשר.
ילדיי הם שחור לבן. הם גאים מאוד בגזע שלהם, אבל בכל זאת, אני מתח עצבני כשהילדים שלי מתיידדים עם ילדים לבנים. זה לא בגלל שאני אנטי-לבן, או בגלל שאני חושב שילדים לבנים יוצרים חברים נוראים. יותר מכך שאני נלחץ בגלל מה שהילדים שלהם מלמדים בבתיהם על ידי הוריהם הלבנים. אני נלחץ מהשפה המשמשת, הצהרות כמו "אנחנו לא רואים צבע!" או "אנחנו אפילו לא שמים לב שבנך / בתך שחורה!" או אפילו, "אנחנו לא מדברים על מירוץ עם ילדינו. זה יותר מדי בשבילם ברגע זה."
ילדי יודעים מי הם ומאיפה הם הגיעו. הם גודלו לחגוג, להכיר ולכבד את המורשת שלהם. המחשבה לשלוח אותם לשחק בבית שבו ייחקר, תאתגר או במקרים מסוימים תתעלם לחלוטין, משאירה אותי לרצות להימנע מתאריכי משחק עם מרבית המשפחות הלבנות.
בעבר מעולם לא חשבתי על ילדיי להתיידד עם ילדים לבנים. לרוב, פשוט שמחתי שהם התיידדו. אבל יום אחד בגן של בני בק, דיברתי עם אם אחרת על כך שהוא שחור וגדל בן מעורב. היא פנתה אלי ואמרה, "אנחנו אפילו לא רואים את הצבע של בק! הוא פשוט החבר של צ'אנס!"
זה הרגיש כאילו מישהו בעט לי בבטן. כשמישהו אומר שהוא לא רואה צבע, הם פשוט מציינים שהם מסרבים להכיר באתניות של מישהו אחר, ובכך מוחקים את הרקע והתרבות שלהם. לא יכולתי להגיב לדברים שהיא אמרה. היא עמדה שם וחייכה אלי, כאילו הייתי צריכה להודות לה על כך שאמרה את זה, כשכל מה שרציתי לעשות היה לנער אותה ולומר, "איך אתה לא רואה שהוא שחור? זה בסדר לראות את זה!"
אחרי אותה שיחה הפסקתי לעבוד קשה כל כך להכין תאריכי משחק עמה ועם בנה. הבן שלי היה שואל כמעט מדי יום מתי יהיה תאריך המשחק הבא שלהם, אבל תמיד אמרתי, "אני מקווה, בקרוב, " בידיעה שזה לא יקרה.
"אני צלם וסופר", אני אומר להם. "אני כותב על גידול ילדים שחורים, היותי הורה שחור ואיך זה להיות שחור באמריקה." מבחינתי זו דרך לא מעודנת לומר, "גזע הוא חלק חשוב מאין כמוהו בחיינו וזהויותנו."
אנו גרים כעשרים דקות מחוץ לעיר גדולה, ובית הספר שהילדים שלי לומדים בו נמצא בפרברים, מה שאומר שבית הספר שלהם לבן 90%. זה אומר שהכנת תאריכי משחק עם ילדים לבנים זה דבר בלתי נמנע, אבל אני מנסה לעשות מעין תהליך בדיקה עם ההורים לפני כן. הווטרינג מתחיל ברגע שילדי מציגים לי את ההורים של ילד אחר. אני מתחיל רק לדבר על העבודה שאני עושה.
"אני צלם וסופר", אני אומר להם. "אני כותב על גידול ילדים שחורים, היותי הורה שחור ואיך זה להיות שחור באמריקה." מבחינתי זו דרך לא מעודנת לומר, "גזע הוא חלק חשוב מאין כמוהו בחיינו וזהויותנו."
התשובה האידיאלית היא בדרך כלל פשוט פשוט "זה מעניין! אשמח לקרוא את מה שאתה כותב", או אפילו תשובה פשוטה וכנה על כך שאינך יודע הרבה על יחסי גזע במדינה שלנו. אבל לפעמים זה משהו כמו "הו, אנחנו לא רואים צבע בבית שלנו!" בשלב זה אני מציינת כי אנו לא עורכים תאריכי משחק עם אותה משפחה. אותו דבר לגבי: "אה, וואו, אתה באמת בפוליטיקה? זה לא באמת משהו שיש לי עניין בו." כשמישהו אומר שהם לא מאמינים שהם פוליטיים, זה מראה גם כמה הם מיוחסים וגם כיצד הם בוחרים באופן פעיל להישאר בורים מהפוליטיקה, למרות האקלים הפוליטי הנוכחי.
זה לא שאני חושב שמשפחות צבעוניות לא יכולות להיות חברות עם משפחות לבנות. ברור שהם יכולים. יותר מכך שאני מודאג מאיך שהורים לבנים מגדלים ילדים לבנים. אני מודאג מכך שהם לא מנהלים שיחות על גזע בביתם, ושאם הם כן, הם לא מדלגים על היבטים חשובים כמו עבדות, ואיך זה נוצר בסיס לגזענות במדינה שלנו.
אני לא רוצה שהילדים שלי ישחקו עם ילדים שהוריהם מאמינים בסטראוטיפים גזעניים. אני לא רוצה שהילדים שלי ישחקו בבית שבו הכרת האנושיות של אנשים אחרים אינה מוקד.
אני לא רוצה שהילדים שלי ישחקו עם ילדים שהוריהם מאמינים בסטראוטיפים גזעניים. אני לא רוצה שהילדים שלי ישחקו בבית שבו הכרת האנושיות של אנשים אחרים אינה מוקד. ואני לא רוצה שהילדים שלי ישחקו בבית שבו ההורים טוענים שהם לא "רואים צבע", מכיוון שהם "נחמדים" מכדי להכיר בכך שגזע הוא חלק חשוב מאופן שבו אנו מתקשרים זה עם זה במדינה זו. להיות "נחמד" זה לא מספיק כדי לשמור על ילדים שחורים בטוחים.
הבית שלנו הוא מקום שבו החמלה מגיעה ראשונה. איננו משקים דיונים על גזע כדי לשלול את המציאות של עליונות לבנה. אנחנו מדברים על זה. אנחנו מדברים על להיות שחור, על הצד הלבן של המשפחה, על מה המשמעות של זכות עור בהירה, שיש לילדים שלי. אנו דואגים שמי שיגיע יכובד ואהוב, אך מי שהוא לעולם לא מוזנח או מתעלם ממנו. אנו מכבדים את התרבויות, המסורות והסיפורים המועברים לביתנו על ידי מי שמבקר אצלנו. אנחנו לא משתיקים אף אחד, בדרכים שראיתי הורים אחרים עושים לילדים שלי כשהם מדברים על להיות שחור. ראיתי הורים אומרים לילדים שלי "עוד לא דיברנו איתם על אנשים שחורים, הם לא מוכנים." הילדים שלי מבולבלים מהעניין הזה. איך מי הם מה לדבר עליו "אחר כך"? ומדוע ילדיי הצעירים צריכים להסתיר את גאוותם כדי להפוך את הילדים הלבנים לנוחים יותר?
אלא אם כן הורים לבנים עושים את העבודה הדרושה כדי לפרק את הגזענות, כמו לנהל שיחות גלויות על גזע עם ילדיהם, להתייחס להטיות הגזעיות שלהם ולדבר על המציאות של הפריבילגיה הלבנה, הילדים שלי לא יתקיימו תאריכי משחק עם אותן משפחות. לא אצא מגדרי לחנך הורים לבנים כיצד להתייחס לילדי בכבוד ובכבוד. הם כבר צריכים לעשות את זה.
