לפני שהפכתי לאמא, חלק מתפקידי היה לעזור לאמהות אחרות למצוא ולהעריך את הערך בפני עצמן, אפילו בזמן שהן היו בעימות עם התרחישים הקשים. התאמנתי כמטפלת בנישואין ומשפחה מורשית ועבדתי עם משפחות שהתמודדו עם סיכונים, החל משליחה לאולם נעורים, ועד להתמודדות עם אפשרות להצבתם במערכת האומנה. עבדתי ישירות עם אמהות במצבים אלה, והרבה מהיום-יום שלי התמקדו בללמד אותם את החשיבות של לטפל בעצמם, לא משנה מה קורה סביבם. עם רקע מקצועי כזה וחשיפה לאמהות, בסופו של דבר התחלתי לראות את עצמי כמומחה בנושא הטיפול העצמי. אבל מה שלא הבנתי עד שהיה לי ילד משלי היה שלמידה יהיה להכיר את עצמי קודם כאמא יהיה קל יותר לומר מאשר לעשות.
הייתי מודע להפליא עם האימהות שהייתי צריך לעבוד קשה כדי לשמור על קשר לזהות האישית שלי. ראיתי ממקור ראשון את האתגרים שמשפחות שלמות יכולות לעבור אם אמהות לא הופכות את עצמן לצרכים שלהן בראש סדר העדיפויות, והכנתי את עצמי כמיטב יכולתי. לפני שנכנסתי להריון עבדתי על נישואיי כדי לוודא שהם מוצקים בסלע. דחפתי את עצמי בקריירה שלי לבנות את זה למשהו שהייתי גאה להכניס בו תינוק. עיכבתי את ילדתי עד שהייתי בשנות השלושים לחיי כדי לקנות לעצמי זמן כדי לסדר את כל חיי, ועם כל ההכנה הזו כדי לוודא שכל היבט בחיי יהיה חזק ככל שיכול להיות, סוף סוף הרגשתי מוכן להכניס תינוק למשוואה.
עם זאת, כידוע לכל אמהות, לתינוק יש נטייה להפוך כל אחת מהתוכניות לצאת מהחלון. אני זוכר שהבאתי את בתי, הארפר, ביום השני והרגשתי מייד חוסר התמצאות, למרות מאמצי להכין את עצמי לרגע זה ממש. לפני שהפכתי לאמא הייתי רגילה להיות בשליטה ולחיות חיים עצמאיים. עכשיו, בצד השני של הלידה והלידה, וכאמא שהחליטה להניק באופן בלעדי, מצאתי את עצמי מוצפת לגמרי מהרעיון שכל קיומה של בתי תלויה בי לחלוטין.
באותם חודשים ראשונים היו לי לילות שבהם בכיתי כי הרגשתי שאני מאבד את תחושת העצמי שלי. איבדתי לגמרי את עקוב אחר שאנון שנולד לפני התינוק שאהב להתאמן לחצי מרתונים, לתפוס כוס יין עם חברים, או להתפנק בטיול סולו ארוך בקניון. עכשיו, רק בתחילת החוויה שלי עם האימהות, ראיתי את עצמי רק כאמא שחייה (שבעבר היו שלה) כללו האכלת תינוק כל שעתיים וחצי.
כמה שזה מוזר להודות, הייתי רק מתוסכלת יותר ויותר מתפקידי כאמא במהלך השנה הראשונה של בתי. ידעתי שאני לא רוצה לגדל את הבת שלי כאימא לחוצה סטראוטיפית, אז כשהיתה בת 10 חודשים לקחתי זמן להצביע על התסכולים שלי, והבנתי שרובם נעוצים בצרותי עם הנקה. וכמה מותש כל התהליך הותיר אותי. ברגע שהדבר עלה לי, הפיתרון להרגיש כמו אדם שלם יותר הרגיש פשוט: כל שנותר לי היה להתחיל להרפר את הרפר עם הבקבוק ולהתחיל בתהליך הגמילה, ואולי סוף סוף התחלתי להרגיש יותר כמוני. אז זה בדיוק מה שעשיתי: אחרי 10 חודשים של הנקה, קיבלתי את ההחלטה המודעת להפסיק.
אבל במקום לשמש פיתרון למצב התשישות הבלתי פוסק שלי ולספק לעצמי יותר זמן, מצאתי את עצמי פתאום אשם כי אני כבר לא מניקה את בתי. האם קיבלתי את ההחלטה הנכונה? האם אני אנוכי על כך שאני רוצה את הזמן שלי בחזרה? או שרציתי לשים את עצמי קודם? לא לקח לי זמן רב לזכור את העצות שנתתי לאמהות רבות כל כך לאורך הקריירה שלי: אם אתה לא מטפל בעצמך ובצרכים שלך, איך אתה יכול לצפות מעצמך לטפל בילדים הטובים ביותר שלך ?
לימוד אימהות אחרות שזה בסדר לשים את הצרכים שלהן קודם לימד אותי עוד לפני שהפכתי לאמא בעצמי שכל אישה חשובה מחוץ לתפקידה כאם. יש לי מזל שיש לי אמא שמגיל צעיר מאוד החדירה בי את החשיבות של לאהוב את עצמך כמו שאתה עכשיו, ואפילו דרך האתגרים הגדולים ביותר של האימהות, תמיד ידעתי שרציתי להנחיל את אותה רמה של ביטחון לילדה הקטנה והמתוקה שלי.
מבחינתי, ידעתי שהדרך הטובה ביותר לעבור נקודה זו היא ללמד אותה בדוגמה ולתת לעצמי לחיות חיים שישאירו אותי מרגיש מאושר יותר עבור עצמי, משפחתי והרפר. למרות שלעתים פירוש הדבר להחמיץ את הזמן איתה (מה שעדיין משאיר אותי מרגיש אשם - היי, אני לא מושלם) אז אוכל לקחת זמן לצאת לריצה או להיפגש עם חברים, אני בטוח שזה רק תועיל לבת שלי בטווח הרחוק מכיוון שהבנה טובה יותר עם עצמי עוזרת לי להיות מסוג האמא שהיא צריכה לגדול לאישה חזקה בעצמה.
