אני מאמין בתוקף שהעבודה שלי היא חלק ממה שהופך אותי כהורה טוב לשני ילדיי. לפני ילדים (וזמן קצר אחרי לידתם), הרגשתי שהדרך היחידה להיות הורה טוב הייתה להישאר בבית עם ילדיי יום-יום. התחשק לי להיות "אמא טובה" פירושו להקדיש את חיי לילדים שלי. והרבה לפני שנולדה לי הבת הראשונה שלי, אמי נתנה לי ספר על סקס, והזכירה לי להמשיך לעשות את זה, ועודדה אותי לשמור על התחביבים שהיו לי לפני הילדים. היא הזהירה כי "יום אחד ילדי יגדלו", ואם הייתי הופכת אותם לתחביב שלי, הייתי נשאר לא רק עם בית ריק, אלא גם עם סוג אחר של ריק. גילגלתי את עיניי כשהיא חלקה את העצות האלה לשמירה על עצמי. אבל העצה שלה נשארה איתי.
הייתי אמא שהייה בבית כשלוש שנים לפני שהתחלתי לעבוד במשרה חלקית. אני זוכר שחשבתי שלא ארצה את זה, אבל מהר מאוד הבנתי שהעבודה דווקא גרמה לי להיות יותר סבלנית: עם ילדיי, בעלי אז, ועם עצמי. היציאה לעבודה כמה שעות נתנה לי הפסקה משגרת החיים בבית עם הילדים. התרגלתי כל כך לימי שכלל הכנת ארוחות וחטיפים מרובים שהסתיימו רק על הרצפה עד ששכחתי איך זה מרגיש לעשות משהו אחר חוץ מטיפול בילדים שלי. כבר אז, עם השעות הקצרות הבודדות שעבדתי, הבנתי עד כמה העבודה שלי שינתה את מערכת היחסים שלי עם הילדים שלי, והייתה זו הרגשה שאני ממש רוצה להחזיק בה.
בין כל הלחצים של זמני הצהריים וזמני הארוחות, לעיתים נדירות היה לנו סיכוי לצאת מהבית עם זמן פנוי לפעילות. למעשה, ברוב הימים בקושי החלפתי את הפיג'מה שלי. הרגשתי שלא היה לי מקום לשום סוג של שמחה בחיי. ברוב הימים פשוט גירדתי בקושי. המונוטוניות של להיות בבית יום-יום-יום, להחליף חיתול אחרי חיתול, לנסות לטלטל תינוק אחרי תינוק לישון, ואיכשהו לנקות, טיפחה טינה כזאת בתוכי. כולם אמרו לי איזה מזל שהייתי מסוגל להישאר בבית, וכתוצאה מכך הרביצתי את עצמי על שנאה. ידעתי שאני אוהבת את התינוקות שלי, אבל רציתי לאהוב את כל זמני איתם. ובלי פורקן, לא.
העבודה נתנה לי פורקן. עלי להיות יצירתי בדרך חדשה לגמרי.
הדבר היחיד שנדמה היה לי לעשות לעצמי היה לצלם את הילדים. לפעמים צילמתי ילדים של אנשים אחרים ואז זה איכשהו הוביל לי להקמת עסק בתחום הצילום שנתן לי סיבה לעזוב את ביתי לעתים קרובות יותר - לבד - וזה יצר לי עבודה בזמן שהייתי בבית עם הילדים.. לצאת למפגשים של שעה הרגשתי כמו מיני חופשות אלה עבורי. בהתחלה דאגתי שאהבתי להשאיר את ילדי יותר מדי, ושאולי זה אומר משהו על הרגשתי עמוק בפניהם. אבל בכל פעם שהייתי הולכת הביתה הייתי שמחה כל כך לראות את התינוקות שלי. רציתי להתכרבל איתם, לשמוע איך הם בילו את ימיהם, להחזיק אותם קרוב ולהתענג על הריח המתוק והתינוק שיש בהם. הערכתי אותם בדרך חדשה לגמרי.
כשנשארתי בבית כל יום, ממש לא אהבתי את מי שאני. בכל פעם שהעברתי השתקפות של עצמי במראה, ראיתי מישהו מכוסה בפורמולה של ירק ושאריות. ראיתי פנים מוכתמות מבכי לצידם של הילדים, שאריות מקרב זמן השינה שהסתיים בצורה גרועה עבור כל המסיבות. הרגשתי שנכשלתי בשהייה בבית, וזה הדבר היחיד שכולם אמרו לי שהייתי רוצה. לא ידעתי להתיישב עם הרגשתי עם הרגשתי כאילו אני אמור להרגיש, וזה כאב.
אבל העבודה נתנה לי פורקן. עלי להיות יצירתי בדרך חדשה לגמרי. העבודה עזרה לי לראות את עצמי כביכול, כמי שיכולה לא רק להיות אמא טובה, אלא כמי שיכולה גם לנהל עסק. לאהוב את העבודה שלי הרגשתי כל כך תוקף. היצירתיות שלי לא שמורה רק לשעות המנמנעות ולזמני הארוחות ולהביא את ילדי לנסות את הירקות על צלחותיהם. הידיים שלי יצרו קסמים. בלחיצת המצלמה נתתי למישהו אחר רגע לזכור. ובסופו של יום כשהייתי חוזר הביתה, שמחתי לראות את הילדים שלי ואת בן זוגי, והם היו ממש מרוצים לראות אותי.
הרגשתי ערך לעצמי, והרגשתי מוערך בתמורה כשעשיתי משהו שזה בדיוק בשבילי. הגשמתי. עכשיו אני מבין שלמרות שהיה כל כך מיוחד להיות עם הילדים כל יום כשהיו צעירים יותר, הדבר לא הותיר אותי בתחושה של אדם עם צרכים ורצונות משל עצמה. למרות כמה שבעלי תמך בי וניסה לעזור לי בעומס, עדיין הייתי זקוק (ורציתי) יותר לעצמי. העבודה נתנה לי את ההזדמנות להתחבר מחדש עם החלקים שבי.
אני עובד במשרה מלאה עכשיו כארבע שנים. מכיוון שאני עדיין עובד חלקית מחוץ לבית שלי, אני עדיין מקבל את ההזדמנות לקחת ימי חופש לבלות עם ילדיי ברגע שהם יצאו מבית הספר. העבודה סייעה להציב גבולות טבעיים במשפחתי. הילדים שלי לא מצפים ממני להיות זמין אליהם 24/7, ואין לי את האשמה שאני צריך להיות בזריזות שלהם ולהתקשר כל היום, כל יום. הם אוהבים שאני עובד כי הם מגיעים לנסוע ובאים איתי לצילומים. בימים שאני יכול להתנדב לצאת לטיול שטח עם הכיתה שלהם או לעזור בכיתה שלהם, הם מרגישים שהם ניצחו את הלוטו. התפקיד שלי עזר לנו להוקיר את הביחד שלנו בצורה ברורה יותר, ולכולנו יש כבוד חזק והערכה זה לזה. אנו מבינים שהזמן שלנו ביחד הוא יקר, שצריך להוקיר אותו וכי עלינו לחגוג אותו.
העבודה שלי נתנה לי הזדמנות להיות מסוג האם שתמיד רציתי להיות. היכולת לעזוב אותם עושה את זה כך שכשאנחנו חוזרים יחד, אנחנו נרגשים. אני חושב שוב לאותו יום לפני זמן רב כשאמא שלי נתנה לי עצות הורות שלא בדיוק הבנתי באותה תקופה - ועכשיו אני יודעת, ללא ספק, שזו אותה חוכמה שאעביר לילדים שלי..
