הארי פוטר היה, וממשיך להיות, השפעה כזו בחיי. בלי להישמע דרמטית מדי, זה עזר לעצב ולעצב אותי לאדם שאני היום וממשיך להיות מקור השראה כשאני זקוק לזה, אפילו באמהות. בזמן שהערתי לעצמי שאשתף את בתי הקוסמת עם ביתי באחד הימים, לא הבנתי עד כמה זה ישפיע על ההורות שלי, במיוחד עם הסיפור האחרון. אבל הארי פוטר והילד הארור שינו את הורותי לטובה. למען האמת, יש רגע אחד במיוחד שאני אתייחס שוב ושוב לימים הטובים והרעים של האימהות. (במיוחד הרעים, בואו נהיה כנים.)
אם לראות בהארי פוטר כאבא עוד לא נתן לך את כל התחושות, הקריאה על מערכת היחסים הסוערת שלו עם בנו האמצעי, אלבוס, בהחלט תגרום לך להושיט יד לרקמות. (אם כי, בואו נהיה כנים, יש הרבה מה לבכות בהארי פוטר והילד הארור.) אזהרה: ספוילרים קדימה עבור אלה שעדיין לא סיימו לקרוא. למרות הקצב המהיר של ההצגה וציר הזמן המבלבל לעיתים קרובות, אני עומד בדעתי כי הדמויות של הארי ואלבוס הן חלק מהציורים המציאותיים ביותר של הורה וילד שראיתי אי פעם בספרות. אין כאן ציפוי סוכר: הקשר ביניהם פגום. הארי מוכיח לקוראים שוב ושוב לאורך כל ההצגה שפשוט להיות הורה זה לא מספיק. לאהוב את ילדך? זה לא תמיד מספיק. הארי אוהב מאוד את אלבוס, אבל יש כל כך הרבה שהוא לא רואה מעבר למשטח האהבה ההיא, וזה כמעט מסתיים בתוצאות טרגיות. זה מספיק שיעור בפני עצמו, אבל יש סיפור אחד בסיפור הזה שבאמת לחץ לי וגרם לי להבין דבר אחד מרכזי, עיקרי: אני צריך להקשיב לילד שלי.
כמובן שארצה להגן עליה ותמיד ארצה לשמור עליה בשלום, אבל האם אמיתות ההורות האלה מחייבות אותי להקשיב ולשמוע אותה? לא תמיד.
אני יודע אני יודע. איזה הורה לא מקשיב לילד שלהם? ואני אגיד לך - אחד לא מושלם. (אז בעצם כולנו.) אני שומע את הילדה שלי כשהיא אומרת לי שהיא רעבה. אני שומע אותה כשהיא בוכה מחדרה או כשהיא מבקשת חיבוק או רוצה שאשחק איתה. אבל האם אני מקשיבה כשהיא זורקת התקף זעם? כשאני מרים אותה מהריצפה וגורם לה להתיישב לאכול ארוחה, אני בעצם מקשיב לה? מה אם היא רק תרצה עוד חמש דקות לשחק? מה אם יש לה כאב בטן ואינה רוצה לאכול? מה אם היא מלאה?
אני מרגיש כמו הורה טוב כי אני מוודא שהיא אוכלת, אבל אני לא מקשיבה לה. כשאני חושב שהיחסים בינינו הולכים וגדלים ואני חושב על כל הדברים שהיא תנסה לספר לי, אני מבין שאולי אני לא מקשיב כי אני מסונוור מהאהבה שלי אליה. כמובן שארצה להגן עליה ותמיד ארצה לשמור עליה בשלום, אבל האם אמיתות ההורות האלה מחייבות אותי להקשיב ולשמוע אותה? לא תמיד. אבל הם צריכים.
ג'יפיבהארי פוטר והילד הארור, יש סצינה אחת במיוחד שבאמת הגיעה לשיעור הזה הביתה בשבילי. אחרי שסקורפיוס ואלבוס כבר התעסקו עם ה- Time-Turner, הארי לוקח את העניינים לידיים שלו ומחליט שהוא יעשה כל מה שצריך כדי להפריד בין שני הבנים. אבל דראקו, שרוצה להגן על בנו שלו, מושיט את הארי להסביר עד כמה יכולות להיות חברויות משמעותיות. (אני יודע, נכון? תודה שהפכת את דראקו לקול הסיבה בפעם אחת, ג'יי קיי!) הוא מספר להארי על כמה שהוא היה בודד כילד ואיך זה הפך למקום כה אפל עבורו. לא היו לו חברים ולא היו לו הורים, מכיוון שלמרות טובתם לכאורה, אמו ואביו לא עשו לו חסד בכך שניסו כל כך להגן עליו.
בהכרח יהיו ימים שבהם הבת שלי תהיה מבוגרת יותר, שאחשוב שאני עושה את הדבר הנכון על ידי התעלמות ממנה. אני אחשוב שאני מגן עליה על ידי קבלת החלטה מעל שלה, על ידי סירוב לשמוע מה יש לה לומר, ובאמצעות קיצוץ רצונותיה. וכשמגיע הזמן הזה, סביר להניח שאחשוב שאני הורה טוב.
והוא מזכיר שטום רידל מעולם לא יצא ממקומו האפל. במקום זאת, הוא הפך לורד וולדמורט.
אמנם אני לא חושבת שהבת שלי תגדל להיות הקוסם האפל ביותר בזמננו, פראייר הסצנה הזה הכה אותי בדיוק בתחושות. בהכרח יהיו ימים שבהם הבת שלי תהיה מבוגרת יותר, שאחשוב שאני עושה את הדבר הנכון על ידי התעלמות ממנה. אני אחשוב שאני מגן עליה על ידי קבלת החלטה מעל שלה, על ידי סירוב לשמוע מה יש לה לומר, ובאמצעות קיצוץ רצונותיה. וכשמגיע הזמן הזה, סביר להניח שאחשוב שאני הורה טוב. אחרי הכל, אני אוהב אותה, אני מגן עליה, אני שומר עליה.
אבל אני לא מקשיב לה.
כל הילדים רוצים שיישמע. בין אם זה דבר גדול או דבר קטן לא משנה - עבורם, הכל דבר גדול. וכשאני מתאימה את רצונותיו, רעיונותיו, חלומותיו ומחשבותיו של ילדיי, אני אומרת לה שהיא לא משנה. אני אומר לה שלא משנה מה היא תחשוב, אני יכול לטפס את זה פשוט כי אני אמה. אני אומר לה שאין לה רעיונות או חלומות או תקוות שראויים לכלום, אפילו לא תשומת הלב שלי.
ואני שולח אותה היישר למקום האפל שלה.
להקשיב להם היא, בכנות, ההגנה הטובה ביותר שתוכלו להעניק להם.
כמובן שיהיו ימים שאני צריך לקבל החלטה, גם אם זה נוגד את מה שהיא רוצה, אבל הדבר החשוב שאני הולך לזכור הוא שאני צריך להקשיב לה. אני צריך לשמוע אותה החוצה. אני צריך לתת לה לעשות את כל הדיבורים, בלי להתערב, ולתת לה לספר לי איך היא מרגישה.
אלבוס כמובן פוגע בכל הסיפור. הוא בודד, הוא מרגיש מנותק, והוא לא מרוצה מאוד. אבל כל מה שהארי יכול לראות הוא פני השטח. הארי מתעצבן שבנו לא מתחבר אליו. הארי כועס על כך שבנו מסרב לשפר את עצמו יותר טוב. אבל הארי לא מקשיב לאלבוס.
גם כשאתה לא חושב שהילדים שלך אומרים משהו, הם כן. להקשיב להם היא, בכנות, ההגנה הטובה ביותר שתוכלו להעניק להם. אתה אומר להם שאתה שם, אתה שומע אותם ושאפשר לסמוך עליך.
האזנה להם מושכת אותם ממקומם האפל.
אני לא תמיד יכול להיות חבר לבת שלי. לפעמים אצטרך לעבור עליה ולעשות משהו שגורם לה לאומללה כדי לשמור עליה, אבל אני תמיד, תמיד אשמע לה. אפילו כשאני חושבת שהיא מגוחכת. אפילו כשהיא זורקת התקף זעם. אפילו כשהיא מאשימה אותי בכל מה שמשתבש, אני עדיין הולכת להקשיב. כי ברגעים ההם, ברור מאי פעם שהיא מנסה להגיד לי משהו.
