השעה 8:30 בבוקר וכבר הגעתי לנקודת הרתיחה של גבולתי. (ואם אנו עומדים לדיון "האם אימהות יכולות להיות הכול?", כאן ועכשיו, אני פורש.) אני עונה לדוא"ל שנמצא במרחק 10 דקות משיחת ועידה ובאמצע מועד אחרון. הבן שלי, שועט לרגלי כשאני מנסה להעביר את המחשב הנייד מהישג ידו, הוא דביק ובררני וזקוק למשהו שרק אני יכול, כנראה, לספק. אבל אני נותן לו לבכות, מנסה לחסום את דמעות התנין שלו והיבבות הגבוהות. אני נותן לו לשלוף את ה- DVD מהמדף ולפתוח את ארונות המטבח התחתונים לשחק עם מחזיקי סיר. שתי הפעולות בהן נזפתי בו בעבר. אני בעצם מתעלם ממנו, מבקש ממנו להיות עצמאי ומספק את עצמו ואוטונומי, ובכל זאת הוא רק 1.
לפני שהנחתי את המחשב הנייד שלי כדי שנוטה אליו, ובתקווה לגרום לו להירדם, אני מקבל דוא"ל מהעורך שלי. היא מודה לי על יכולתי לעמוד בלוחות זמנים ולספק לה עבודה איכותית. היא מברכת אותי על השגת איזון עבודה / חיים המאפשר לי להישאר בבית ולטפל בילד שלי ובמקביל להצליח בעבודה שאני אוהבת.
היא אומרת לי כל מה שהייתי רוצה שנכון.
כי האמת, כל תאריך יעד שאני פוגש וכל שיחת ועידה שאני מבצע וכל מאמר שפורסם אני מפיק גורם לי להרגיש שאני נכשל כאם.
בכל פעם שמישהו אומר לי שאני מצליחה בצורה יוצאת דופן והקריירה שלי פורחת וההצלחה שלי רק הולכת וגוברת, אני מרגיש את הבן שלי מושך את רגלי, בוכה על תשומת הלב שאני לא מצליח להעניק לו. בכל פעם שאני פותח את המחשב שלי רק כדי שידייםיו הלא-יעילות יסגרו אותו, או שאצטרך להפסיק את אמצע המשפט כדי לרדוף אחריו מהשירותים או הרחק מפח אשפה או החוצה מאחורי ספה, אני מתמרמר על האנושי מאוד שהבאתי לזה עולם.
בכל פעם שאני מפנה פרויקט בזמן או מרשים מעסיק, אני מרגיש כאילו הבן שלי מסיים את היום שלו ומאחל שהוא יבזבז יותר זמן בזרועות אמו. בכל פעם שאני חולה בגלל שעובדתי יתר על המידה, או שאני מותש מכדי לשחק מכיוון שלא ישנתי בשלושה ימים, או שאני מוצף מכדי ליהנות מרגע בלתי נשכח אחרת, אני דואג שהבן שלי יהיה להתמרמר על האם שבחרה לעבוד.
בכל פעם שמציעים לי הזדמנות חדשה או מקבלים פלטפורמה גדולה יותר או מקודמים עם אחריות גדולה יותר, אני מתכווץ למחשבה על השעות הנוספות שאבזבז בעבודה, בתקווה שבני מבדר את עצמו. בכל פעם שמצליחים אותי על עבודה שעושה כל הכבוד, אני חושב על השעות שביליתי בביקור שהבן שלי יישן כדי שאוכל לסיים יותר עבודה, מבין שאני מבזבז יותר מדי מהיום שלי בתקווה לרגעים שהוא לא יהיה הילד שלי ואני לא אמא שלו.
וזה ברגעים האלה - הרגעים האלה בזמן שגורמים לי להרגיש כמו אם כושלת ואישה מצליחה בו זמנית - אני מבין מה המשמעות של "להיות הכל". זה לא אומר שאישה יכולה לקיים קריירה מצליחה ומערכת יחסים בריאה ולהיות אמא אוהבת, בבת אחת. פירושו של דבר, קריירה מצליחה ומערכת יחסים בריאה ותחומי האימהות באים עם כל הרגשות: מבוקשים ומלאים, עוצמתיים ולא יעילים, מצליחים וחסרי תקווה, מסוגלים ובלתי מספקים, מונעים ומעוכבים.
השעה 11:30 בבוקר עכשיו. בדרך כלל לא ייקח לי זמן רב לכתוב מאמר, אבל בני קטע אותי לפחות 10 פעמים ונאלצתי לעצור פעמיים כדי לאסוף את עצמי. הוא סגר את המחשב הנייד שלי בזמן שהקלדתי ארבע פעמים, קרע מפיות והשאיר את החלקים בכל רצפת המטבח והסתגר בחדר השינה שלנו פעמיים. ככל שהכאוס סביבי מתרחב, עורך אחר שלח לי בדוא"ל ושאל אם אוכל להתחיל לכתוב פעמיים בשבוע. אני אגיד כן, אבל לא לפני שהסתכלתי על בני. הנחתי את המחשב הנייד שלי ואני יושבת איתו על הרצפה, עורמת בלוקים שהוא שמח מדי לדפוק. אענה להודעת הדוא"ל בהמשך, אך לעת עתה, הוא יהיה המוקד שלי.
אני יכול לקבל את הכל, גם אם זה אומר שגם אני ארגיש את הכל.
