"מדוע הגברים האלה חובשים כובעים?" שאל בני כשהלכנו מהספרייה במהלך חגי ישראל. בני כמעט בן 3 - וכמו פעוטות רבים מסוגל לשאול שאלות על דת ואלים. אך האם פעוט יכול להאמין באל? חשבתי לרגע על השאלה שלו.
"האל שלהם אוהב שהם יחבשו כובעים."
"למה אנחנו לא לובשים כובעים?"
"כי לאלוהים שלנו לא אכפת מכובעים. הוא רוצה שנתפלל לפני שנאכל. "הסברתי.
לפני כל ארוחה, בעלי ואני לוקחים רגע להקדיש את הארוחה לשלושת העקרונות של הבודהיזם: הבודהה, הדארמה והסנגהה. טקסים אלה פשוט רופפים על פני הדת, אבל אני מחזיק ומבטא את אותם רגעים ככל שיכולתי לחשוף את ילדתי לאמונותינו.
כמו הורים רבים המגדלים את ילדיהם בדת מסוימת, אנו מאמינים שאנו עוברים חלק חיוני מהתרבות והערכים שלנו לדור הבא. אך אנו גם מבינים שניסיון להסביר מושגים של גלגול נשמות או מקור האנושות לפעוט שעדיין לומד מדוע עליהם לשים כובעים על טוש, מרגיש מעט אירוני (ואולי אפילו מטופש) לפעמים.
הצגת ודיון באלמנטים דתיים זה כמו ללמד את ילדכם שפה שנייה בבית. אבל איפה שתוכלו לחזות באופן מוחשי בילדכם לומד שפה, קשה יותר לדעת כמה מהתלמידים הדתיים שלו הם לוקחים על סיפונה. עד גיל 4 ילדים יכולים להבין את בלתי הפיכה של מוות, מדווח נשיונל ג'יאוגרפיק. לפי השעה 5 או 6, ילדים עשויים להבין את המושג של אל בעל כוח רב-עוצמה, על פי האשלי מררימן של ניוזוויק. "הם מבינים שלמרות שאמהות חכמות מאוד, אלוהים יודע דברים שאמהות לא יכולות לדעת", כתב מררימן. לעומת זאת, תיאוריית ההתפתחות המוסרית של ז'אן פיאז'ה טענה כי ילדים לומדים לא מתוך כללים ומצבי סדר, אלא מתוך למידת עצמם על תוצאות מעשיהם.
כך או כך, הורים רבים חשים מאוד נלהבים מהעברת המסגרת הדתית שלהם לילדיהם. ידידי, דניאל מונד, שגדל כיהודי אורתודוקסי ומורה בבית הספר סולומון שכטר בווסטצ'סטר, אומר, "אני רוצה שלבן שלי תהיה הבחירה להיות יהודי ששקע לחלוטין בתרבותו ובלאומיות שלו - וכדי לעשות את זה הוא צריך להיות 'קרוא וכתוב' בדת היהודית, 'הוא אומר לי. "שגדלתי כחבר פעיל בקהילה דתית מתרגלת העשיר מאוד את חיי, ואני רוצה שיהיה לו את זה לרשותו."
כדי להפוך את הדת למוחשית ונגישה יותר, הורים רבים מתמקדים בטיפוח קהילה דתית. הם עדיין כמובן לא לגמרי בטוחים אם זה ישפיע על מערכת היחסים של ילדם עם האל, למשל, ועבור הורים רבים, יש חרדה רבה סביב השאלה כיצד לטפח קשר זה. האם לאחר ששלח את ילדך לבית ספר דתי או לקח אותו לכנסייה, האם משהו מזה משנה?
קרוליין, אם לשני בנים שהולכים למעון יום קתולי ומגיעים באופן קבוע לכנסייה, שביקשו שיזוהו רק בשמה הפרטי, אינה בטוחה עד כמה בנה הגדול מבין את דתו. "הכרעת הדין היא שהוא (הנרי) אומר ברצינות רבה 'כן, אני מאמין'. ואז אני שואל אותו אם הוא יודע מיהו אלוהים, והוא אומר 'לא'. ואז חוזר לסרט המצויר שלו."
ילד בן שנתיים עד 5 הולך לראות את האל כישות קסומה.
נראה שזה בדיוק מה שצפוי מבחינת ההתפתחות של הילד. ד"ר פוג'ה דייב, פסיכולוג בריאות קליני בברית הבריאות בקיימברידג 'ומדריך קליני בבית הספר לרפואה של הרווארד, מסביר לי בטלפון כי "ההבנה הדתית מקבילה לשלבי ההתפתחות המוסרית והקוגניטיבית. לדוגמא, ילד בן שנתיים עד 5 הולך לראות את האל כישות קסומה, תפילה כמעין משאלה שנשמעת ומתגשמת בצורה קסומה, וזהותם הדתית הולכת להיות רק תווית (למשל, 'אני אני יהודי ')."
אבל ילד בגיל בית ספר יהיה מילולי יותר - "אלוהים הוא אדם בשמיים עם זקן", אומר ד"ר דייב, "והבנתם את התפילה הולכת להיות משא ומתן."
השקפה קסומה מוקדמת זו על האל באה לידי ביטוי בילדים איתם דיברתי. קאיה, בת 4, גודלה אתאיסט אך בתוך התרבות ההינדית ובאמת אמרה "לא" כשנשאלה אם יש אל. אבל גיבור-העל והמודל לחיקוי האחרונים שלה הוא הנומן.
מירה בת ה -3 של הילרי חייכה כששאלתי אותה אם היא מאמינה באלוהים. "הפוני הקטן שלי?" היא ענתה.
כששאלתי את לתיטה בת השלוש של שלי אגארוואלה, שגדלה הינדו וכריסטיאן (אך תרבותית יותר מאשר דתית) אם היא מאמינה באלוהים, היא ענתה מייד "אני אלוהים!", אך המשיכה להוסיף במהירות את "גאנשה" זה מדהים. יש לו ראש כל כך גדול לפיל אבל אף פעם לא שובר שום דבר. "זה גרם לי לחייך.
בתה של בת דודה, בת 6, פרייה לוין, אמרה, "כן, אני מאמינה באלוהים. אלוהים עושה אנשים. "היא גם באה במהירות ובעקבותיה שאלה את אמה אם היא מאמינה בחד-קרן. (היא אמרה כן, כמובן.)
הקפיצה בין תגובת ילד בן 3 לשש לשאלה מדגימה את הקפיצה ההתפתחותית באותה תקופה. התכתבתי במייל עם רבקה מניס, דוקטורט, מומחית למידה שהתאמנה בפסיכולוגיה התפתחותית במכללת המורים, אוניברסיטת קולומביה, ובית הספר לחינוך לתואר שני בהרווארד, והקמתי גם את מרכז הלמידה Ivy-Prep, שמציב צמיחה זו בהקשר.
"ההתפתחות הרוחנית של הילד גדלה ומשתנה ככל ששני דברים אחרים קורים. האחד, הילד צומח וחווה את העולם באופן פנימי. שניים, הילד קולט וחושב על אותן חוויות ואוחסן אסוציאציות על סמך תצפיות פנימיות משלה ומבוסס על צפייה במודלים של אנשים אחרים, "אומר מאניס." זו אחת הסיבות לכך שכל כך חשוב לילדים שיהיו להם רבים חוויות קונקרטיות כחלק ממשפחה או מקהילה וגם הזדמנות ללמוד מבוגרים שלהם שאנשים אחרים עושים דברים בדרך אחרת. ככל שמתפתחים כישורי ביקורת, שפה, מוטוריקה וזיכרון ביקורתית של ילדים, כך גם יכולתם לפתח מושגים מופשטים ולהבין את נקודת המבט של אנשים אחרים."
המעניין ביותר הוא כיצד תינוקות ופעוטות יכולים "להחזיק" מושגים, ומניס מצטט את התיאוריה של ז'אן פיאז'ה על איך תינוקות ופעוטות מקבלים בעיקר חוויות ברמה החושית, נאחזים במה שהם רואים, מרגישים, שומעים וטעמים. "אבל כשהם מפתחים שפה ויכולת תנועה, מושגים נשארים איתם גם אם הם לא נוכחים בכל רגע, " היא אומרת.
במילים אחרות, הם מפתחים את היכולת לנהל מחשבה מופשטת על עצמם ועל אחרים - מוסר, וכן הלאה.
אני עושה מדיטציה סביבו ומעודדת אותו לנשום עמוק בכדי להירגע. זה לא אומר שהוא בהכרח מבין מה אני עושה כחלק מהדת שלי.
מתרגלים, הורים ופסיכולוגים כאחד, מסכימים כולם על חשיבות קשריה של הדת למוסר - תרגול מה שאתה מטיף. גידלתי הינדי על כל הטקסים והנוהגים שלו מביקורי מקדש קבועים בפוג'ות ובחגיגות. יחד עם זאת, אבי ההינדי השמרן התעלל גם פיזית ומילולית בבית. הצביעות של להיות דתי ולהתנהג בצורה לא מוסרית היכתה אותי קשה. זה, בשילוב עם הפוליטיקה של ההינדואיזם בהודו שקשורה לימין הדתי ואלימות אנטי-מוסלמית, הפכו אותי מהדת.
אבל אני חשתי את התשוקה לקהילה ומסורת דתית בחיי, והפכתי לבודהיסטית לפני מספר שנים. אחד הדברים שמשכו אותי לדת היה הקשר המפורש בין מוסר לדת. המורה שלי, דזיגר קונגטרול רינפוצ'ה, ממליץ "ללמד ילדים על סיבה ותוצאה. וכתוצאה מכך להדגיש מצבי נפש חיוביים מסוימים כאמצעי להשגת יעדים בחיים."
ניתן ללמד זאת ברגע שילדים מסוגלים להבין פעולות או דיבור ואת השפעותיהם.
אם אנו מבינים שדת בגיל צעיר עוסקת בעיקר במודלים ובהוראת ערכים, כך שאבי לא לימד אותי את ההינדואיזם דרך מעשיו, כיצד אנו מודלים התנהגות מוסרית ומחברים אותה (או לא) לדת היא לב ליבו של משנה.
לעתים קרובות אנו מסבירים לבני כיצד לחרקים יש רגשות וזו הסיבה שאנו לא פוגעים בהם. אני עושה מדיטציה סביבו ומעודדת אותו לנשום עמוק בכדי להירגע. זה לא אומר שהוא בהכרח מבין מה אני עושה כחלק מהדת שלי: אני מכיר במלואו שכאשר הבן שלי יושב לידי בשקט על המיטה שלי בזמן שאני עושה מדיטציה זה בגלל שהוא נמנע משינה, לא בגלל שהוא מנסה להתקרב אליו הארה.
אני גם מבין שאם אני מגדל את בני בודהיסט, זו גם אחריותי לוודא שהוא לא מבודד ושהוא מודע לדתות אחרות. ד"ר דייב מדברת על היווצרות זהות ברגע שילד בן 5. זהותם תהיה גם מילולית, היא מסבירה: "אני יהודי כי משפחתי היא יהודייה ולכן החתול שלי יהודי."
לורן, אם לעתיד, גודלה קתולית. היא סיפרה לי כמה היא מבודדת כשהיא הלכה לתיכון והבינה שלא כולם קתולים ואכן היו מערכות אמונה שונות בעולם. היא החליטה לחשוף את ילדה לדתות רבות ולא לגדל אותה נוצרית לחלוטין בגלל זה.
זה מהדהד את מה ששמעתי מד"ר אן קלייייסן, מנהלת הכמורה מטעם האגודה לתרבות אתית בניו יורק ומוסמך באוניברסיטת קולומביה. "להורים שאכן מגדלים את ילדיהם במועצה", אמרה לי, "חשוב לגדל ילדים המודעים לאלו המתרגלים את אמונותיהם וערכיהם בדרכים אחרות על ידי ביקור במרחבי פולחן שונים ולמידה על דתות שונות."
האגודה לתרבות אתית בניו יורק היא קהילה הומניסטית, ללא תורת דתית - מבוגרים וילדים כאחד בקהילה הגיוני את העולם באמצעות מסגרת אתית של, במהותה, מה נכון או לא נכון. הם הגיוניים מוות עם אנדרטאות חילוניות, וחוגגים את החיים בטקסים של שמות - זה בעצם כנסייה ללא אל. דר 'קלייסן מאתגר את הרעיון שלדת מובנית יש טענה יחידה להוראת הערכים. כמו שאומר קלייסן, "האתיקה מתגוררת בגן המשחקים, בכיתה." (יש תוכניות ברחבי הארץ המנוהלות על ידי אגודות האיחוד האתי האמריקני, המתמקדות בפיתוח תהליך ההיגיון המוסרי, וקלייסן ממליץ על הספר Parenting Beyond אמונה מאת דייל מקגוואן, מדריך מעשי המסייע להורים שבוחרים לגדל ילדים ללא דת כהוגים ביקורתיים וסוכנים מוסריים.)
יתכן שעברו כמה שנים עד שילדינו רואים בתפילה יותר מסתם קסם.
אז איך עלי לענות לבני כשהוא שואל על כובעים? למאניס שלוש נקודות עצה:
ראשית, במצב לא מוכר או חדש, השתמש במילים שקשורות לחוויה כדי לתת לילדים תוויות והארקה. לדוגמה, "זה נקרא כיפה / ירלמוקה וזה משהו שאנשים יהודים עושים כדי להראות שהם נמצאים במקום מיוחד קרוב לאלוהים. ממש כמו השמלה המיוחדת ההיא שחברה שלך לבשה במהלך דיוואלי, הטקס שעשינו בבית של סבתא."
שנית, תנו לילדים חוויות משמעותיות באמונתכם. עבור הורים לפעוטות משמעות הדבר היא לספק חוויות קטנות ומוחשיות, כמו הדלקת נרות, והצמדת תוויות ספציפיות אליהם.
לבסוף, דברו עם החוויה, מה שהם רואים וכיצד הם חווים את הרגע בדרך מעשית, וכשמתאים, צרפו תוויות הרגשה.
"הורים לא צריכים 'לכסות את כל הבסיסים' כשהם מסבירים, אבל הם יכולים לעסוק בילד במה ששניהם רואים או משתפים ברגע ולהכיר בדברים שהם לא יודעים או שאינם בטוחים בהם", אומר מאניס. לדוגמה, "אני גם לא יודע מה פירוש המילים האלה, אבל כל האנשים נראים כל כך מאושרים ואני אוהב איך הם רוקדים."
בלי קשר לעובדה שפעוט לא מסוגל להבין מהו אלוהים, להשתמש בשפה ותוויות קונקרטיות, ולהעניק לילדים חוויות בלתי נשכחות, יעשה דרך ארוכה להעברת הן דתות והן מסגרות מוסריות. יתכן ונצטרך לקבל שעברו כמה שנים עד שילדינו רואים בתפילה יותר מסתם קסם, או אלוהים יותר מגיבור-על. זה אולי יכול לעזור לנו גם לצאת מהקופסאות שלנו.
אתמול בערב, כשבני ראה אותי מדיטציה בחדר שלי, הוא הוריד אותי על המיטה, אחז בי בחוזקה ונתן לי את החיוך הכי גדול שלו, "אתה יכול לעשות מדיטציה ככה?"
למה לא? אני אתן לזה סיכוי.
אחרי חווית לידה ראשונה מאוד מתסכלת, האם החירשת הזו רצתה שינוי. האם העזרה של שתי דולות חרשות תתן את חוויית התקשורת ואת הלידה האיכותית שאמא הזו רוצה ומגיעה לה? צפו בפרק הרביעי מיומני דולה של רומפר, עונה שנייה, למטה, ובקרו בדף היוטיוב של קבוצת Bustle Digital לפרקים נוספים.
המולה ביוטיוב
