אחרי שהפכתי לאמא לפני חמש שנים, היה לי ממש קשה להיכנס לכנסייה. תרבות כנסייה-אימא (CMC) היא תת תרבות פעילה מאוד החוצה כנסיות ברחבי העולם. להיות חלק מ- CMC בעצם לוקח את אשם אמה שרובנו כבר מרגישים ומוסיף קצת אשמה לאל למידה טובה. למדתי על ידי השתתפות בקבוצות אמא בכנסייה שיש המון הנחות שכל אישה מרגישה אותה דרך כלפי אלוהים ויש לה את אותה נקודת מבט "נכונה". שמעתי המון "כפי שכולנו כבר יודעים", "וכמובן שכולכם קראתם את זה", ו"כולם יודעים שחלק זה של התנ"ך פירושו זה "ו"כולנו יודעים ___ זה חטא, " וכן הלאה.
ומעל לכל אלה הנחות ושיפוט עוד יותר לגבי איך עליכם למשמעת את ילדיכם, היכן, מתי ואיך עליכם להאכיל את התינוקות והילדים שלכם, כיצד עליכם לראות רפואה ומדע מודרניים, היכן שילדיכם צריכים ללכת לבית הספר, כיצד עליכם להחליט ללדת, כיצד עליכם להרגיש עם היותכם אמא, כיצד עליכם לראות את תפקיד הנשים בהנהגה בכנסייה, כיצד עליכם לראות את תפקידה כאישה, ואחרון, אך בוודאי לא פחות עד כמה אתם צריך לאהוב לצפות בילדים של אנשים אחרים בחדר הילדים של הכנסייה.
האם אתה עדיין מותש? אתה באמת יכול להרגיש שכדאי לסביבה כזו.
הגעתי לאמונתי הנוצרית לפני קצת יותר מ -12 שנה זמן קצר לאחר שעזבתי מערכת יחסים פוגעת בת עשור. נואש להשאיר את החיים שחייתי הרחק מאחוריי, התחלתי במהירות להשתתף בכנסייה. לשמחתי הרבה, נראה היה כי קהילת הכנסייה מחבקת אותי מיד במצב השבור ומברכת אותי פנימה. הוצפתי בהזמנות לכל מצגת, אירוע או בילוי קבוצתי. אחרי כמה חודשים קצרים הייתי בכנסייה בכל פעם שהדלתות היו פתוחות. כל החברים הקרובים שלי, שעד אז הרגישו כמו משפחה בגלל כל הזמן שבילינו יחד, היו חלק מהכנסייה שלי. מכיוון שחיים את חייה של "ילדה נוצרית טובה" היו כל חדשים בעיניי, הקפדתי להתבונן בסביבי וללמוד מה אחרים עשו כדי שאוכל לעשות זאת גם. כל מחמאה על כמה שהפכתי לאלילים או כמה טוב הבנתי את דבר אלוהים דלקה את החלק שבי שרציתי כל כך להתקבל, לכבד ולאהוב.
כדי לשמור על המחמאות והשבחות, כל חלק מעצמי שלא התאים לקהילה הכנסייתית שלי מת מוות מהיר ללא דביקה וללא נסיבות.
ניסיתי ללכת לכנסייה אחרת. ואז עוד אחד. ועוד אחד אחר זה, אבל "האחרות" שלי המשיכה אחרי.
הייתי זקוק לחיים שחייתי קודם, בהם איכזבתי אנשים עם כל הפיצוחים שלי, שייעלמו לנצח. אם חלק מעצמי חש ספק או מטיל ספק במשהו, אמרתי לו להתעכב כי לא יכולתי לסמוך על רגשותיי. הייתי צריך שאחרים יגידו לי איך להיות והכנסייה היא המקום המושלם למצוא כיוון כזה.
העניינים הלכו נהדר בערך כשנה, אבל אז הכל התחיל להשתנות. השאלות והספקות שניסיתי לרדוף משם חזרו שוב ושוב. החלקים באישיות שלי שניסיתי להרוג עלו מהמתים והחלטתי שהם לא ייעלמו. הרגשתי שבורה. ניסיתי ללכת לכנסייה אחרת. ואז עוד אחד. ועוד אחד אחר זה, אבל "האחרות" שלי המשיכה אחרי.
כל הכנסיות בהן למדתי במהלך השנים היו שונות זו מזו במובנים מסוימים, אך מה שנשאר זהה בכולן הוא החלק הלא בריא הזה של תרבות הכנסייה הדורש לפחות מידה מסוימת של הטמעה כדי להיות מוזמנים ל להישאר ב"מעגל הפנימי ".
אם לא היית במעגל הפנימי, היית פרויקט - אדם ש"יעזור ".
אמרו לי "כולם מוזמנים" בכנסייה. שוב ושוב. ראיתי את זה על שלטי הכנסיות, עלונים ואתרי כנסייה ושמעתי את זה מפיהם של הכמרים והקהילים כאחד. אבל מה שהבנתי הוא שבעוד שההזמנה אמיתית, היא מגיעה עם אזהרה - אזהרה שאיש לא אומר בקול רם וכנראה שאפילו לא יודעת שהם משתתפים בה.
האזהרה היא זו: כל אחד מוזמן להגיע לכנסייה כל עוד הוא מבין שהם צפויים להיטמע בתרבות הכנסייה (גם בתוך הכנסייה הזו וגם בתוך הכנסייה הגדולה יותר) ולהשתנות בדרכים שקשורות למעט או שום דבר עם הסוג של שינוי קדוש אליו אנו נקראים המגדילה אותנו בדרכים בריאות והכול מאפשרים לנו להיות עצמנו. (לסוג כזה של שינוי מכוון אלוהים אין ציר זמן ואינו משתמש באשמה או בושה.)
סוף סוף הבנתי שהשארתי מערכת יחסים לא בריאה שבה מישהו אמר לי איך להיות, מה לעשות ואיך לחשוב, ועברתי למערכת יחסים אחרת. כל הלחץ להתאים וחוסר הרצון (ובאמת חוסר היכולת) לעשות זאת, אילצו אותי למצוא דרכים להיות אישה ואמא אמונה שרוצות חברות וקהילה, אך לא רוצה להשתתף ב להימחץ ממלחמות התרבות של הכנסייה-אימא.
הדבר הראשון שעשיתי היה להתחיל לבטוח בעצמי. כשמשהו לא הרגיש לי נכון או שהרגשתי פגועה, התחלתי לדבר. ככל שבטחתי בעצמי, כך הרווחתי יותר ביטחון להיות מי שיצרתי להיות לאורך כל הדרך. וככל שהפכתי לעצמי, כך הרגשתי יותר קרוב לאלוהים.
תרבות כנסייתית לא בריאה אומרת לנו שאנחנו צריכים לחשוש מלהקיף את עצמנו עם אנשים, אידיאלים ואמונות שונים משלנו.
הדבר הבא שעשיתי היה להרחיב את חברויותיי וקהילתי כך שיכללו אחרים מחוץ לכנסייה. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל הייתי צריך לשאול את עצמי בכנות אם אני באמת פתוחה לאנשים שלא היו חלק ממנה, ולא מתכוונים להיות חלק מהכנסייה שלי. כשחשבתי יותר על זה, הצלחתי ליצור כמה מערכות יחסים עמוקות ועשירות ביותר שיצא לי אי פעם, הן בתוך הכנסייה ומחוצה לה, עם אנשים מכל הדתות, התרבויות, הגזעים, האוריינטציות והגילאים. ככל שהקהילה שלי מגוונת יותר, אני רואה את אלוהים בצורה ברורה יותר ואני מבין את עצמי.
תרבות כנסייתית לא בריאה אומרת לנו שאנחנו צריכים לחשוש מלהקיף את עצמנו עם אנשים, אידיאלים ואמונות שונים משלנו מכיוון שזה ימשוך אותנו מאלוהים, אבל גיליתי שמקור ראשון זה פשוט לא נכון. כאשר ישוע אומר לנו לאהוב את אלוהים ולאהוב את שכנו כפי שאנו אוהבים את עצמנו, הוא לא אמר ששכנתנו יושבת לידנו בספסל. לאהוב אחרים לעומת לסבול אחרים זה מה שאנחנו נקראים לעשות.
ולבסוף, הרשיתי לעצמי להרגיש את הכאב והכאב הנובע מהיותי חלק מתרבות הכנסייה הלא בריאה. אני מרגיש את הכעס ואני לא מרשה לרעיון שהכעס לא בסדר לדחוף אותו למטה. ברגע שאני מרגיש את הכעס, אני מסוגל להשתמש ברגשות האלה כדי לתרום את הרצון שלי לדבר ולהתנגד לרפורמה בכנסייה. שינוי תרבות יכול לארוך זמן רב, אך ככל שנלחץ יותר לדברים האלה שנוצרו על ידי האדם ולא אלוהים, כך הם יעבור מהר יותר. לאפשר לעצמנו זמן להתאבל ולהביע את ההתפכחות שלנו מהכנסייה זה לא קדוש ובלי חסד. תרבות כנסייתית לא בריאה דורשת שאנחנו ממהרים לעבור על הכעס והכאב או לפטור אותו לגמרי בכדי לסלוח ולהראות חסד. אבל לא כך הסליחה והחן עובדות. בכדי לשנות באמת את התרבות הכנסייתית הלא בריאה כך שהיא באמת תכלול את כולם היא הולכת לקחת כנסיה שמוכנה להקשיב באמת, להאמין, להבין, לשנות, להיות פתוחה ופגיעה, ואז לשטוף ולחזור.
כנשים ואמהות אנו צריכים להיות מוכנים לבטוח בעצמנו ולדעת את ההבדל בין סוג השינוי אליו נקראים כל בני האדם בכדי להפוך אותנו לגרסאות הטובות ביותר של עצמנו, לבין סוג השינוי שאחרים מבצעים לנו בסדר היום שלהם. או נוחות. איננו יכולים לשלוט באף אחד מלבד עצמנו, ולכן כאשר אנו מגלים כי הצרכים שלנו אינם מתקיימים או שאיננו חשים ברוכים הבאים בכנסייה, אנו צריכים לדבר ולהגיד משהו. אם הדברים לא ישתפרו, זה בסדר לעזוב. זה באמת. יש כל כך הרבה אהבה בעולם הפראי הזה, אנחנו פשוט צריכים להיות אמיצים מספיק כדי לחפש אותה.
