יש המון סיבות להעריץ את הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'י. היא כותבת בחריפות ויפה על גזע, פמיניזם, אהבה, וכמעט כל דבר אחר תחת השמש. היא גם ילדה לאחרונה, אך שמרה את זה בסוד. ובמקרה שיש לך ספקות מתמשכים בשאלה אם עליך לקפץ בהתלהבות על העגלה שלה - כן, הסיבה של עדיצ'י לא לחשוף את הריונה היא מדהימה. יש שטח על העגלה לצדי, אז בבקשה, קפץ על סיפונה.
בראיון ל"פייננשל טיימס ", אדיצ'י דיברה לראשונה על התינוקת שלה עם התקשורת. כשדיברה מדוע הזמינה קוקטייל לארוחת הצהריים, היא ציינה כלאחר יד שהיא מניקה, מה שגרם לכתב לעשות פעולה כפולה. אדיצ'י הרחיבה במהרה מדוע הייתה כה פרטית בכל אמהותה הממשמשת ובאה ואמרה:
יש לי כמה חברים שכנראה לא יודעים שהייתי בהריון או שילדתי תינוק. אני פשוט מרגיש שאנחנו חיים בעידן בו נשים אמורות לבצע הריון. אנו לא מצפים מאבות לבצע אבהות.
נכון שנשים רבות, במיוחד בתחום הציבורי, אינן בעלות זכות לפרטיות ברגע שהופך לידוע נפוץ שהן בהריון. מעריצים מקפידים על תמונות של בליטות לתינוק, מידע על מין התינוק וחדשות על שם התינוק. (בראיון לפייננשל טיימס, עדיצ'י סירבה לחשוף את שמה של בתה.)
ואז, ברגע שהתינוק נולד, אנשים קופצים לעתים קרובות בכל רחבי האם הטרייה בכך שהיא לא מאבדת את משקל תינוקה די מהר, מזניחה את תינוקה (שיעול משתעל כל אחד ששופט את כריססי טייגן על כך שהוא יוצא לארוחת ערב), ועוד ועוד. לעומת זאת, אבות חדשים אינם זוכים לבדיקה כמעט כמו בתרבות שבה אומרים שאבות עדיין "שמרטפים". הילדים שלהם. (אני רוצה לקרוא לזה "הורות.")
כמובן שאם אמהות מצפות רוצות להיות פתוחות לגבי ההריונות שלהן, עליהן להקדים. אבל הבחירה של עדיצ'י משמשת תזכורת יפה לפיה יש לאפשר למי שיעדיף פרטיות להתמקד בהורותם הממשמשת ובאה, ולא צריך לדאוג לאופן בו הם יציגו את זה בפני כולם.
לא מפתיע שלאדיצ'י יש תגובה כה מעוררת מחשבה לאמהות. אחרי הכל, זו האישה שכתבה את עלינו להיות פמיניסטיות, אמריקאנה וחצי שמש צהובה, שלא לדבר על סיפור קצר אחרון מרתק לניו יורק טיימס שדמיין את מלניה טראמפ כדמות של גברת דאלווי. (אם עוד לא קראת את ההסדרים, לכו, לכו!)
אז קודואים לאדיצ'י, ואיחולים!
