יש לי רגשות מורכבים לגבי הארי פוטר והילד הארור, שממשיך לבלוע שחקנים שלמים במשך חמש שעות בכל פעם בבתי הקולנוע בניו יורק ובלונדון. מצד אחד, התסריט נכתב כמו קונטיקט שיכולתי לכתוב כשהייתי בן 13 אבל הייתי נבוך מכדי להראות לאף אחד. מצד שני, ההופעה החיה היא ASTOUNDING, וזו מילה שאני לא זוכר שאי פעם אמרתי בקול רם. ובכל זאת, לא יכולה להיות מילה אחרת לזה. המשחק. ההשפעות המיוחדות. כל זה. מרשים. אם אינך מכיר, ארור הילד עוקב אחר הארי פוטר ובנו במהלך משפטי התלאות של הורות והתבגרות בהתאמה, 19 שנים מאיפה שהאוצרות המוות הפסיקו.
אני אוהב להעמיד פנים שאני אדישה ואדישה לדברים בדיוק כמו שהמילניום בן השבר הבא, המורעבים בשמחה שלעולם לא יצליח לפרוש, אבל הרשו לי לומר לכם את זה: ישבתי במרפסת ההיא ועמדתי כפיים בהתלהבות כמו עלון תכוף בשם ננסי שמטוסו נחת בהצלחה בקליבלנד. ביליתי טוב - לא, זמן נהדר. צחקתי. התנשמתי. רכן קדימה, פוזל בעוצמה, מנסה להבין איך הם שולפים כמה מהאפקטים המיוחדים האלה. קרעתי לא רק פעם אחת, אלא פעמיים. באמת מדהים.
עכשיו, אני יודע שהרבה אנשים מתעסקים עם Cursed Child. היו לי גם בעיות עם זה. הנושא הגדול ביותר שלי, עם זאת, הוא לא העובדה שהמחזה מגוחך. מה זה! אני לא מתכוון לשבת כאן ולהעמיד פנים שזה לא! אבל למען האמת - בסתר - אני אוהב דברים מגוחכים. אני מתענג עליהם. אני אוהב סרטים נוראיים, אני חי בשביל ספרים שאינם הגיוניים, ולעולם אין לי זמן טוב יותר מאשר כשאני צופה במשהו מטופש בטלוויזיה. אז העובדה שהעלילה של Cursed Child היא בונקר לחלוטין לא הפריעה לי כמו שזה הפריע לאנשים אחרים. (לקרוא לזה הסיפור השמיני הלך קצת רחוק, תמיד חשבתי. בשבילי זה דומה יותר לספין אוף, לפרודיה. מוסיקה מאוד פוטר עם ערך ייצור גבוה יותר.)
אז הבעיה שהייתה לי במחזה לא הייתה קו העלילה המגוחך. לא, הבעיה שלי הייתה עם האפיון של הארי.
אני יודע שאני אלא מעריץ צנוע, וקצת יושב עלי להניח שאני מכיר את הארי טוב יותר מהאדם שיצר אותו. אבל ביליתי את 20 השנים האחרונות בקריאת הספרים האלה שוב ושוב, ובזמן שקראתי את התסריט של " ארור ילד", לא יכולתי לטלטל את התחושה שזה לא הארי שהכרתי ואוהב.
חלק גדול מהעלילה תלויה במערכת היחסים הסוערת של הארי עם בנו, אלבוס - מערכת יחסים שהגיעה לשיאה בכך שהארי אומר, "לפעמים הלוואי שלא היית הבן שלי!" וידעתי, בלב ליבי, שהארי לעולם לא יגיד זה. הוא פשוט לא. ראה, יכולתי להתעלם מדברים רבים על ארור ילד, כמו העובדה (התראת ספוילר!) סדריק הופך לאוכל המוות, שמכשפת העגלה היא למעשה אלת טריקסטרים (???), שבסיפור יש יותר חורים בה מאשר שוויצרי גבינה. אבל מה שלא יכולתי להתעלם מהעובדה שהארי - ילד שגדל מרגיש לא אהוב ולא רצוי - היה מסתכל בבנו בעיניים וגורם לו להרגיש אותו דבר.
הרגשתי מאוד חזק עם זה ממש עד שראיתי את המחזה. ואז הייתה לי נקודת מבט אחרת לגמרי.
להארי לא היה מי שילמד אותו כיצד להורות. הוא אפילו אומר את זה לקראת סוף המחזה.
אחד השקרים הגדולים ביותר בבגרות הוא שאנחנו כמבוגרים יודעים מה אנחנו עושים - שאנחנו מבוגרים, חכמים יותר, מוכנים יותר להתמודד עם אתגרי החיים. האמת היא שלאף אחד מאיתנו אין מושג. כולנו רק מכנפים את זה. ההבדל היחיד הוא שיש לנו יותר זמן להתאמן, להעמיד פנים שיש לנו את הדבר המטורף הזה שנקרא חיים ביד.
לפני כמה שנים אחי הקטן שאל אותי איך אני כל כך טוב בחניה מקבילה כשהוא התבונן בי לוחץ את המכונית לחלל הדוק עם מרחב תמרון יקר. הסיבה היא כמובן שאני מבוגר ממנו; הקדשתי זמן רב להשמעת רעשים במצוקה מאחורי ההגה תוך כדי מכות שוב ושוב על שפת המדרכה כשמכוניות החלו להיראות מאחורי.
הנקודה שלי לשתף זאת היא שחניה מקבילה דומה להורות. שתיהן כרוכות בהתרגזות, בדיחות גרועות בצמתים מלחיצים, המון צעקות מבוהלות. אנשים מצפים שתדע לעשות זאת פשוט בגלל שאתה מבוגר, ואתה עושה את זה למרות שהם לא יודעים איך כי אין דרך אחרת. ההבדל היחיד הוא זה: היה לי מישהו שילמד אותי כיצד להקביל פארק. להארי לא היה מי שילמד אותו כיצד להורות. הוא אפילו אומר את זה לקראת סוף ההצגה: "לא היה לי אבא, אז אני לא יודע להיות אחד." אנשים לוקחים רמזים להורות מהוריהם שלהם, והארי לא היה אף אחד מלבד המתעלל וה דורסלי שוחק לקחת רמזים מגיל 11. בהמשך היו לו סיריוס, דמבלדור, לופין, האגריד וגברת וויזלי … ובעוד שכולם דאגו לו עמוקות, הם גם היו פגומים מאוד - ואולי הכי חשוב - לא עקביים.
