אני לא קונה למלחמות האמהות, אבל אני אגיד שאפילו בין האמהות שאני הכי קרובה אליה, קורה משהו כשאתה מבין שאתה נמצא בצדדים מנוגדים של חומת ההדרכה הגדולה לשינה. אבן עוברת למקומה ואתה מסכים בשקט לא לדון בנושא עוד. אבל הנושא האמיתי, חשבתי בזמן שהאזנתי לאשטון קוצ'ר ודקס שפרד, דנים באימוני שינה בפודקאסט של הכורסה המומחית של שפרד לאחרונה, הוא שאבות לא לוקחים מספיק תפקיד בהחלטות שינה. אני למעשה חושב שאבות מסוגלים לראות את הנושא קצת יותר בהיר - ונראה שפחות ירגישו בבכי של התינוק שלהם כנקירות ללב. קוצ'ר ושפרד לוקחים קו קשה עוד יותר בנושא: שהורים שלא ישנים רכבת הם פראיירים.
עשרים ושבע דקות מהפודקאסט של הכורסה המומחית, הם דנים ב- SNOO, "הרובוקריב" שקוטצ'ר ואשתו מילה קוניס בושה לאחרונה בשימוש, והדיבורים פונים למדריכי התינוקות שהם הכי אוהבים. שפרד מחבב את התינוק האושר ביותר של הארווי קארפ בבלוק. קוצ'ר מתחיל לומר שהספר שהוא אוהב הוא הפיתרון של Sleepeasy - מדריך לאימוני שינה מאת "המומחים שעוזרים לרשימת ה- A של הוליווד להשיג את הז'ז שלהם", על פי דף אמזון. בנושא אימוני שינה, שפרד אומר, "אהה כן, היינו לוחמניים גם ככה."
ואז מגיע פסק הדין של הורים שלא ישנים רכבת:
קוצ'ר: אני חושב שיש אנשים שנכשלים בזה בקושי.
שפרד: והם היחידים שמשלמים את המחיר, זה מה שמצחיק.
קוצ'ר: ברגע שאתה מסמר, כל השאר ניתן לניהול.
דקס: קשה שלא להיות שיפוטי כשאתה הורה ויש לך חברים שיש להם ילדים שהם אחד וחצי ועדיין לא ישנים כל הלילה, כמו "נו באמת, בנאדם."
אשטון: כן, "באמת?"
קוצים, נכון? אבל יש שם משהו.
מנקודת המבט שלי נראה שהמדיח הגדול יותר של האוכלוסייה הוא בעד שיתוף במיטה או שינה משותפת ממושכת, וכנגד זעקה. אבל, בקרב אנשים שקראו את המדע מדוע שינה חיונית להתפתחות תינוקות, אני רואה משפחות מאושרות, ילדים מאושרים שלא מפחדים את רדת הלילה. אילמתי שינה את בתי בגיל 6 חודשים, ובני בגיל 13 שבועות, השתמשתי בהרגלי שינה בריאים, ילד מאושר מאת ד"ר מארק ויסבלוט. מעולם לא הסתכלנו לאחור.
היא ובעלה הציבו אימוני שינה בתחום האחריות של האב.
