"אני באמת מאחל לכולם שיהיה טולי. הלוואי שלכל האימהות הטריות הייתה תמיכה מסוג זה בחייהן." התסריטאית דיאבלו קודי מדברת בטלפון על טולי, סרטה האחרון, בו אחות לילה מצילה אם לשלושה (דמותה של שרליז ת'רון מארלו) ממש טובעת באמהות חדשה.
לקודי עצמה הייתה אחות לילית לאחר לידת ילדה השלישי, אם כי במקור התנגדה באופן פילוסופי לרעיון. "בשלב זה היה לי בן 3 וילד בן 5, והייתי ממש מוצפת והחלטתי לקבל את העזרה הזו כי אני גברת הוליוודית מיוחסת שיכולה להרשות לעצמה את זה", היא אומרת ב אותו סגנון קודי בוטה.
הרעיון של אדם שיגיע לביתך לצפות בתינוקך בזמן שאתה ישן נראה מוזר - מארלו של ת'רון דואגת שהזמנת מטפלת לביתה תשחק כמו סרט נורא על חיי החיים בו נותרה האמא "הולכת עם מקל". - אבל קודי מציין כי בידודן של אמהות טריות איננו כיצד נהגנו לעשות דברים.
החוויה של אמהות טריות, לפחות באמריקה, שונה מאוד. הרגשתי לבד כשהייתי ילדיי.
"כשאישה ילדה תינוקת היא לא הייתה מבודדת, היא הייתה מוקפת וטיפחה על ידי נשים אחרות, " היא אומרת על תרבויות שבטיות ועל מגורים רב-לאומיים. "עכשיו החוויה של אמהות טריות, לפחות באמריקה, שונה מאוד. הרגשתי לבד כשהייתי ילדיי."
טולי (מקנזי דיוויס) הוא שמה של המטפלת הצעירה שבאה לטפל בתינוק מיה, ובהרחבה, מארלו. היא עוזרת לתינוק להתפס, מעודדת את מרלו לשפוך את רגשותיה, מטפחתה ומסיחה את דעתה. היא חידה, מראה. לאורך הסרט יש מתח שנובע מהאמונה המשותפת בקרב הקהל שזה טוב מכדי להיות אמיתי. אנחנו יודעים לא לצפות יותר מדי לאמהות. התמיכה של טולי חזקה כל כך באופן מוחשי, עד שאנחנו מודאגים שהיא מקוללת או שתסתיים מוקדם מדי - בתוכה קללת ההורות: זה קשה מדי / זה עובר מהר מדי!
"אנחנו גם יגדלו קצת במהלך הלילה. גם אנחנו, " אומרת טולי למרלו כשהיא מרימה את מיה לנשיקת לילה טוב.
עבור קודי, התמיכה הזו באמת הייתה כמו קסם. "זה כמו לילה ויום איזה סוג של הורה אתה כשאתה ישן לעומת שלא היה לך, " היא אומרת. אפשר היה לראות בסרט ביקורת על האופן שבו החברה מבודדת אמהות טריות ומשאירות אותן להתמודד עם עצמן, היא רואה את זה באופן כללי "על הקשר בין נשים ועל חוויית האימהות".
לא רציתי שיהיה שום נחמה. היינו צריכים לראות מתחת למים לחלוטין.
התנאי שאסור לקבל שם בסרט הוא דיכאון אחרי לידה. ההחלטה שלא לתייג את סבלנותו של מרלו נקראה לסופר זה כניסיון לא להגביל את הרלוונטיות של הסרט. אבל קודי אומר שהמוטיבציה הייתה רצון לשכפל את החרדה המעורפלת והמרחפת בחופשיות המגדירה דיכאון אחרי לידה. "אני חושב שיש כמעט משהו מנחם בתווית ובאבחון. לא רציתי שיהיה שום נחמה. היינו צריכים לראות מתחת למים לגמרי."
באופן דומה, נראה כי לבנו של מרלו, ג'ונה (אשר מיילס פאליקה), יש מצב נוירולוגי, אך מעולם לא ניתנת אבחנה או תווית. "אנשים שאלו אותי 'למה לא אמרת מה לא בסדר עם הילד הקטן?' והתשובה היא … הרבה זמן התשובה לא קלה למצוא, "מסבירה קודי.
כפי שאמרה שרליז ת'רון בראיון לרומפר, היה להעלות על הדעת חלק מאי הוודאות בהורות. "קיוויתי שהצופים יתאמצו לא לדעת אם אתה עושה את זה בסדר, לא לדעת אם אתה עושה את הדבר הנכון, אם אתה מפריע לילדים שלך, " אמרה.
חשוב לציין שקודי רואה במתח זה חלק מהמסע של כל אם; היא משכנעת שהיה לה בן זוג מאוד תומך וכרית הפריבילגיה, הרגישה "נרגשת ושמחה" בגלל היותה אם, אך גם נזכרת שהיא "נצרכת מחרדה".
המנוף שמאפשר לדברים להתפרק בטולי הוא בואו של הילד השלישי (הלא מתוכנן) של מרלו. אז האם לקודי, שיש לו שלושה ילדים, יש מחשבות על היותה משפחה של חמישה?
"ללדת שלושה ילדים זה טירוף. אני אוהבת את זה ומבחינתי שלושה מרגישים מאוד מאוזנים וכולם בנים אז הם חבורת החוליגנים שלהם. העצה היחידה שיש לי היא פשוט להוקיר כל שלב, כי תמיד יש הולך להיות משהו מלחיץ שקורה, אתה יודע, אז אתה פשוט צריך להתענג על מה טעים בזה."
ואם אתה על הגדר בקפיצה שוב למים? "אתה צריך לעשות את זה, זה ממש קשה אבל זה מדהים."
