תמיד שמעתי ששנת הנישואין הראשונה הייתה אמורה להיות הכי קשה. גם אם חייתם ביחד לפני קשירת הקשר, אתם עדיין מסתגלים זה לזה בדרך חדשה כזוג נשוי. היו אמורים להיות מריבות ודמעות ורגעים תהיתי אם עשיתי את הבחירה הנכונה. הייתי רק בן 20 כשהתחתנתי, שרבים מהאנשים הציעו שהיא צעירה מדי. נראה היה שחרבן יפגע במאוורר במהירות. אבל למען האמת, הנישואים לא היו כל כך קשים. ללדת תינוק היה קשה יותר.
המשכנו לירח הדבש (שם מתח הנסיעות היה אמור להטביע אותנו). קנינו את הבית הראשון שלנו (שם הלחץ הכספי היה אמור לחלק אותנו). אימצנו גור (שם הלעיסה וההשתנה על הכל היה אמור לקרוע אותנו). החלטנו ללדת תינוק (איפה הפחד "הו-אל-מה-עשינו" אמור לבעוט פנימה). זה היה טוב. הכל היה כל כך טוב. ניהלנו קטטה מטופשת אחת על בעלי שעישן סיגריה במסיבה כשתכננו ללדת תינוק, כי הוא לא היה אמור לעשות דבר כזה יותר. כן, קטטה אחת, כל השנה הראשונה הזו.
הלוואי ומישהו אמר לי שכשזה ייגמר, אני אבין בפעם הראשונה מה המשמעות של לחיות את הנדרים שלנו. שהנישואים שלנו לעיתים נדירות שוב ישמחו באושר, אך תהיה לנו אהבה עמוקה ומחייבת הרבה יותר מאי פעם.
בשאר הזמן היינו מאושרים ללא תחושה. לא יכולתי לדמיין יום שלא אהיה עקבי ראש מעל בעלי. התלהבנו באושר שזה עתה נשכר וזה הרגיש כל כך נכון. זה הרגיש כל כך קבוע. ציפיתי להמשיך לחיינו כהורים, לא מודע לכך שהכל עומד להשתנות. ידעתי שחיינו יהיו שונים לאחר שילדו תינוק, אך לא ציפיתי שנהיה שונים. חשבתי בתמימות שנהיה זה הקבוע, שתמיד נצמח באותה קצב באותה מסלול. חשבתי מאחר שדיברנו וחלמנו כל כך על הורות, שנהיה אוטומטית באותו עמוד, לפחות לרוב.
ברגע שנולד בננו, תהיתי מה קרה לנו. פתאום התמרמנתי על בעלי כי תמיד הרגשתי שאני עושה יותר.
מי שכבר הורה צוחק בבירור ממני לפני התינוק. אני צוחק על תינוק שקדם לי. אבל זו תפיסה שגויה שכיחה ש"טוב בנישואין "אמור להיות שווה ל"טוב בהורות משותפת." וזה פשוט לא המקרה.
ברגע שנולד בננו, תהיתי מה קרה לנו. פתאום התמרמנתי על בעלי כי תמיד הרגשתי שאני עושה יותר. לא הייתי, אבל זה הרגיש ככה מכיוון שהייתה כל כך הרבה אחריות על שנינו. התשישות הותירה אותי בסבלנות, ולכן תמיד חטפתי בו. הצרכים הבלתי פוסקים של התינוק שלנו הותירו אותי לגמרי ומושמט. לא רציתי שבעלי יגע בי או זקוק לי. בסוף היום סיימתי. לא נותר לו דבר.
הלוואי שמישהו אמר לי שאתהה לראשונה אם הייתי מתחתן עם האדם הנכון. הלוואי ומישהו אמר לי ששנת ההורות הראשונה שלנו תהיה השנה הכי קשה בנישואינו.
היה לי כל כך קשה להסתגל לאמהות, עד שנתתי לחלוטין לנישואים שלנו ליפול מהרדאר שלי. בהתחלה חשבתי שזה יהיה ל"תקופת הסתגלות "קצרה, אבל מה שציפיתי שיימשך כמה שבועות או חודשים נמשך כל השנה הראשונה. במהלך אותה שנה הייתי צריך ללמוד מחדש מי אני, ומי בעלי. כהורים הפכנו לאנשים שונים לחלוטין, ונישואינו נאלצו להשתנות בהתאם.
כשהייתי בהריון, כל מי שסיפר לי על הנישואים שלי היה שאאהב את בעלי יותר מתמיד כשאני רואה אותו אבא. הלוואי שמישהו הזהיר אותי שאולי זה לא תמיד היה המצב. הלוואי שמישהו אמר לי שלפעמים יאפיל על הקסם על ידי כך שההורות קשה מאוד להפליא הולכת להיות. הלוואי שמישהו אמר לי שאתהה לראשונה אם הייתי מתחתן עם האדם הנכון. הלוואי ומישהו אמר לי ששנת ההורות הראשונה שלנו תהיה השנה הכי קשה בנישואינו.
שנת ההורות הראשונה שלנו הייתה הקשה ביותר בנישואינו. זה הרעיד את שנינו עד תום וגרם לנו להטיל ספק בכל דבר. קבלת פנים של ילד יחד השליכה הכל לכאוס מושלם, והבסיס שבנינו - זה שחשבנו כל כך בלתי חדיר - היה תחת מתקפה מתמדת. במבט לאחור, הלוואי שמישהו אמר לי שכשזה ייגמר, הייתי מבין בפעם הראשונה מה המשמעות של לחיות את הנדרים שלנו. שהנישואים שלנו לעיתים נדירות שוב ישמחו באושר, אך תהיה לנו אהבה עמוקה ומחייבת הרבה יותר מאי פעם.
הלוואי ומישהו אמר לי שדרך התשישות והדמעות והריבים המטופשים, נוכל למצוא אחד את השני אם ננסה מספיק קשה. הלוואי ומישהו אמר לי שהשנה הקשה ביותר, כשהיא נצפתה בדיעבד, תהיה גם השנה הטובה ביותר, השנה הכי טובה שקרה לנו אי פעם.
