אחרי 40 שעות עבודה, הזיכרון שלי היה מטושטש. בחיים לא חשבתי שאעבוד כל כך הרבה זמן. חשבתי ש 24 שעות היו ציפייה טובה ומוצקה לתינוק הראשון. אבל לא, טעיתי ונאלצתי להמשיך. יש הצצות שאני זוכר: אני עדיין יכול לשמוע את המים זורמים בגיגית הלידה; אני זוכר שטיפסתי במדרגות כדי לנסות לפתוח דברים ואז נפלתי כנגד בעלי כאשר התכווצות חזקה תפסה אותי מהשומר. ואז הייתה העברה לבית החולים (את מרבית עבודתי ביליתי במרכז לידה). לבסוף, כמעט יומיים מלאים אחרי שהמים שלי נשברו, הנה זה היה: תמונת מצב שלי מחזיקה את התינוקת שלי שזה עתה נולד. הזכרונות שלי מעטים ורחוקים בין כשאני חושב על לידתה של בתי, והזכרונות שיש לי מסומנים על ידי קומץ התמונות שצולמו. תמונות נותנות תזכורת חזותית כל כך חזקה למסע שלקחתי ללידתה ואני רק מאחל שהיו יותר למלא טוב יותר את הסיפור.
אני אסיר תודה שיש לי את הזכרונות שאני עושה. אבל אני יודע שהתשישות לקחה הרבה רגעים שווים. הלוואי והיה לי תמונה של בעלי ואני ביחד. הלוואי והייתה אחת המיילדות שלי שמעסה את הגב שלי. אפילו תמונה של מרכז הלידה תתקבל בברכה כדי שאוכל לומר לבת שלי, "כאן התחיל המסע שלך." אז כשגילינו שציפיתי שוב, הדבר הראשון שעשיתי היה לשכור צלם לידה.
ללא צלם הלידה שלי, הרגעים האלה היו כולם מטושטשים. הייתי יודע שהם התרחשו, ממש כמו שקרה עם לידתה של בתי, אבל הם לא היו מתועדים, מחופשים לדורות הבאים, לנצח ייצוג חסר יסוד של חוויתי המשנה את חיי.
במהלך ההיריון הראשון, ידעתי שצילום לידה קיים, אך בכנות, זה לא היה בתקציב שלנו. ארזתי את המצלמה שלי בתיק הלידה שלנו, אבל במהלך כל ההמולה והלחץ שעבדתי הרבה, היא לא תפסה הרבה. לו הייתי יודע מה אני יודע עכשיו, הייתי מתעקש למצוא את הכסף הנוסף הזה כדי להעסיק מישהו. זיכרונות לידה אינם יסולא בפז. אולי לא תמיד ראויים לפייסבוק, אבל מיוחדים במובן זה שאהיה אסיר תודה לנצח על ההזדמנות להביט לאחור ולחיות מחדש את החוויה הקשה והמדהימה של לידת בתי.
כשהייתי שוב בהריון, צלם לידה היה הראשון ברשימת החייבים שלי. למרבה המזל יש לי ידידת צלם מקצועית שהציעה לה שירותים והתחלנו לעבוד בהשראת השראה ללידה לקראת הופעת הבכורה של בני. לאורך כל תהליך התכנון היו לי גלים של ספק. האם באמת רציתי שמישהו בעסק שלי יהיה עם מצלמה בזמן הלידה? מה אם הבן שלי מתחרפן ביום מן הימים כשהוא רואה תמונה שלו כשהוא גובר? איך ארגיש להביט לאחור בתמונה ולראות עד כמה אני נראית סוערת בעיי הלידה?
אבל, המשכתי להמשיך. כי עכשיו אני יודע טוב יותר. בלי תמונות, הכל יהפוך לטשטוש. זה מה שקרה בלידתה של בתי, והייתי מחויב ונחושתי להימנע מאותו גורל עם הלידה של בני.
כשאני מסתכל בתמונות מלידתו של בני, אני רואה כוח בפנים; נחישות בעמדה שלי. אני מתנפח למראה בעלי החתיך כשהוא נוגע בבנו בפעם הראשונה.
כשאני בוהה ברגעים האלה אני מיד חוזר לאותו יום מיוחד. הלילה הלוהט והקיץ שבו המים שלי נשברו בשעה 2:20 בבוקר והעבודה התקדמה כל כך מהר שלעולם לא הספקנו לעזוב את הבית לנסוע למרכז הלידה. הדולה שלי הגיעה ובכיתי דמעות של שמחה כשהיא הרגיעה את הפחדים שלי מהרכיבה במכונית. היא אמרה שהפתרון פשוט, נוכל לבקש מהמיילדת שתבוא אלינו במקום. וכך, בשעות הקטנות של 9 באוגוסט, כשהמיילדת שלי עשתה את דרכה ממקום הלידה המיועד שלנו במקור לביתי, הייתה לי הלידה הראשונה בבית. והכל תפס על ידי הצלם שלי. הסיפור המרתק של לידתו הביתית הלא מתוכננת של בני. הסיפור שמעולם לא חשבנו שיקרה, אבל כן קרה. ועכשיו, לא רק שהוא נזכר דרך זיכרונות, הוא נזכר גם באמצעות תמונות מדהימות.
כשאני מסתכל בתמונות מלידתו של בני, אני רואה כוח בפנים; נחישות בעמדה שלי. אני מתנפח למראה בעלי החתיך כשהוא נוגע בבנו בפעם הראשונה. עד היום דמעות עדיין נראות בעיניי כשאני רואה את התצלום של פיו הפתוח של בני, מחפש אותי, כה אינסטינקטיבי.
ללא צלם הלידה שלי, הרגעים האלה היו כולם מטושטשים. הייתי יודע שהם התרחשו, ממש כמו שקרה עם לידתה של בתי, אבל הם לא היו מתועדים, מחופשים לדורות הבאים, לנצח ייצוג חסר יסוד של חוויתי המשנה את חיי. למרבה המזל יש לי את התמונות האלה - למעשה 255 מהן.
כל הכסף ש"חסכתי "בכך שלא צלם אותי בלידתה של בתי, נכה אותי. אני רוצה את התמונות האלה כל כך נואשות, ואני לא יכול לחזור ולקבל אותן.
אני יודע שצילום לידה אינו מתאים לכולם. אנשים אמרו לי בהזדמנות אחת ביותר מפעם אחת שאני "משוגע", "מוזר" ו"היפי מדי ". אני מבין. הזמנתי מישהו מחוץ לתא המשפחתי הקרוב שלי לחלק אינטימי ביותר מחיי. הייתי עירום, פגיע, רגשי. מי רוצה לחלוק את זה? התשובה היא: אני. רציתי את החוויה שתועדה מכיוון שאני מאמין שהלידה היא חלק כזה מהנשים שלי. זה חלק מהאימהות שלי. זה יפה ונדיר.
לחזות, בדוממות, את כל הרגעים הקטנים שהייתי מתגעגע אליהם כי הייתי עסוק בעשייה; לראות את כל הרגעים שאני יודע שאני רוצה לזכור כל החיים - זה מה שהפך את ההחלטה לשווה את זה. במבט לאחור, כל הכסף ש"חסכתי "בכך שלא צלם בלידתה של בתי, נכה אותי. אני רוצה את התמונות האלה כל כך נואשות, ואני לא יכול לחזור ולקבל אותן. אבל אני כל כך שמחתי שעשיתי את זה בפעם השנייה. זו הייתה דרך לתת לעצמי שבחים. עשיתי דבר מדהים. כל יום, נשים עושות דברים מדהימים. אנו מביאים חיים לעולם. אנו יוצרים עתיד, הזדמנויות, תקוות וחלומות. אנו מצלמים את כל החגיגות הגדולות של החיים - אז הבנתי, מדוע לא להתחיל עם הלידה?
