כשאתה בהריון, לכולם יש עצות לתת לגבי ימי ההורות החדשים. כולם אומרים לך כמה מהר זה עובר. הם מעודדים אתכם ליהנות מכל שנייה. אם תמצמץ תתגעגע אליו. אף אחד לא אומר לך כמה זמן יכולות להרגיש השעות בהן אין לך עם מי לדבר חוץ מאשר הרך הרך-העיניים שלך שאינו יכול לדבר אחורה. איש מעולם לא מזכיר כמה בודד הוא מגדל יילוד, וזה הדבר היחיד שהלוואי שמישהו אמר לי, כך שלפחות ידעתי שאני לא לבד בהרגשה בודדה.
כשהבאתי הביתה את התינוק שלי בפעם הראשונה, היו הרבה דברים שהרגשתי: שמחה, התרגשות, אימה, יראת כבוד, אבל אחת התחושות הקבועות ביותר בשבועות הראשונים האלה של האימהות הייתה הבדידות. זה עתה סיימתי את המכללה שבוע לפני הלידה. עבדתי במשרה מלאה בעבודה בה הייתי כל הזמן בקשר עם נשים אחרות, ביליתי במשמרות הקמעונאיות שלי בקיפול בגדים ודיברתי על החיים. הייתי רגילה שאנשים סביבי כל הזמן, ופתאום הייתי בבית כל היום, כל יום עם יילוד, ולא הייתי מוכן לכמה שאאחל לאינטראקציה של מבוגרים - או כמה מעט אני אקבל.
אני יודע שחברים ומשפחה ניסו לתת לי מרחב להסתגל לאמהות, אבל מה שבאמת הייתי צריך זה מישהו לדבר איתו או להסתובב איתו כדי שאוכל שוב להרגיש את עצמי. הרגשתי שכחה ונשארתי בחוץ.
חשבתי שבקשות לבקר אותי והתינוק החדש שלי יתחיל לזרום פנימה, אבל אחרי הבלאגן הראשוני של אנשים שהגיעו לביקור בבית החולים ושל זוג חברים שהגיעו לבית עם אוכל או מתנות, זו הייתה שתיקת רדיו. הייתי מקבל מדי פעם את טקסט הברכה, אבל זה היה בערך. אני יודע שחברים ומשפחה ניסו לתת לי מרחב להסתגל לאמהות, אבל מה שבאמת הייתי צריך זה מישהו לדבר איתו או להסתובב איתו כדי שאוכל שוב להרגיש את עצמי. הרגשתי שכחה ונשארתי בחוץ.
אפילו לא היה לי לבעלי לחזור עליו כדי להקל על הבדידות בגידול הילוד שלנו. כשהוא חזר הביתה הייתי זקוקה לעזרה בהרגעת התינוק ובשביל שהוא יהיה "בתפקיד" כדי שאוכל להתקלח. לעתים קרובות הייתי עייף כל כך מהימים הארוכים של הטיפול בילודנו עד שלא יכולתי לחשוב מספיק ברור כדי לדבר איתו - וגם אם היה לי את האנרגיה הרגשתי שאין על מה לדבר. הימים שלי היו דומים לכאבים, יום אחד למשנהו. לא היה דבר חדש לדווח, לא היו לקוחות להתלונן עליהם, לא היו הישגים אקדמיים לחלוק כמו שהיה פעם. המקסימום שיכולתי לקוות לו היה סיפור חיתולים פרוע לספר, ובאמת, אני מעדיף לעסוק בכך שאין לי מה לומר בנושא זה.
הלוואי והייתי מוכן יותר לבדידות של אימהות חדשה, או לכל הפחות, שידעתי שזה יקל. בעוד שההסתגלות להישאר בבית עם היילוד שלי הייתה קשה, הקלתי את עצמי עוד יותר בכך שלא ביקשתי את הדבר האחד שאני צריך: עם מי לדבר. הרגשתי שאני אמורה להישאר סגורה מכולם כי זה מה שאתה אמור לעשות כשיהיה לך תינוק חדש. אתה אמור להישאר בבית ולקשר. אתה אמור לספוג כל רגע. אבל האמת, זה נהיה משעמם בוהה בילודך ומדבר עם מישהו שלא יכול להגיב לך כל היום כל יום.
הרגשתי כל כך מבודד באותם חודשים ראשונים שמצאתי את עצמי תוהה אם טעיתי בכך שהפכתי לאמא.
מוזר להרגיש לבד כשאתה קשור כל הזמן לאדם אחר, אבל זו באמת חוויה בודדה. הרגשתי כל כך מבודד באותם חודשים ראשונים שמצאתי את עצמי תוהה אם טעיתי בכך שהפכתי לאמא. אהבתי את התינוק שלי, אבל לא אהבתי את החיים שבאו עם היותי אמא להישאר בבית. חשקתי באינטראקציה ושיחת מבוגרים וזה פתאום נעלם.
למרבה המזל, האימהות נעשתה הרבה פחות בודדה עם הזמן. ככל שהתחלתי להיות בטוח יותר בהוצאת התינוק שלי לעולם, הצלחתי להתחבר מחדש לחברים. וככל שהתינוק שלי התבגר, הוא הפך מגיב יותר, מה שהפך את האימהות למלאכה כל כך הרבה יותר. ההתמדה במערכות יחסים הרבה יותר קשה עכשיו ממה שהיה לפני התינוק, אבל כל כך שווה את זה להדיח את הבדידות שחשתי כשנכנסתי לאמהות. אתה צריך כפר בכדי לשרוד את המסע הזה, כי קשה לגדל את הוולד, אבל ההרגשה שאתה נמצא בו לבד זה כל כך קשה.
