הורות היא אחד הדברים הטובים ביותר שקרה לי אי פעם. זה גם דופק בברכיים, בלב במכות, מזיע עד שחולצתי - ספוג עד אימה. מצפה לתינוק הראשון שלי, ראשי היה בענן של כל השמות האפשריים שיכולנו לבחור ואת הקטנטנים החמודים שנאלצנו לצפות בהם. לא ידעתי אז מה אני יודע עכשיו. לא ידעתי את הדבר שאף אחד לא אומר לך במקלחת התינוק שלך, את הדבר שאף אחד לא מזהיר אותך מפני שהם מצליפים אותך לחדר הלידה. הדבר שאף אחד לא אומר עד שתגיד את זה בקול רם, לבד, ברגע האמיתי הראשון שלך לנשום: ההורות מפחידה.
זה מפחיד מסיבות כה רבות. מכיוון שילדים כל כך פגיעים. מכיוון שהעולם מלא באנשים רעים שעושים דברים רעים, ואתה לא יכול לעצור אותם. כי למה הילד שלך עושה את האף המוזר הזה כשהוא נושם? מכיוון שאתה כל כך אוהב אותם. כמו כל כך הרבה אמהות מצפות, אני נודעתי על ידי אמהות מנוסות ומשמעותיות יותר ליהנות משנתי תוך כדי שיכולתי, כי התינוק ישמור אותי ער עקב האכלות בלילה ללא הרף ופעימות. דמיינתי איזושהי בובה קטנה וחמודה, קוליקית, כמו הבובות הבוכות האלה שלקחת הביתה בכיתת כלכלה ביתית בחטיבת הביניים כדי "לחוות" הורות. במקום להחזיר את הבובה הזו בסוף השיעור, הסברתי, הייתי סוחרת את הילוד הרדוף שלי אחרי כמה חודשים לתינוק מתוק שישן כמו חלום. הדאגות שלי יהיו מאחורי. זה יהיה קשתות שיער בגודל גדול מדי ותמונות משפחתיות המוצגות מקסימות מכאן ואילך.
לא נכון.
בטח, התמזל מזלי ששני ילדי היו ישנים טובים יחסית, אפילו כילודים. אבל ימי השינה המנוחה שלי היו מאחוריי, כי הייתי מאזין כל הזמן לקולות הקטנים של ילדי שצועקים "אמא!" במסדרון באמצע הלילה. איכשהו, בעלי יכול היה לישון דרך רעשי חצותיהם, אבל כנראה שמעתי אותם נאנחים אם הם מבלים את הלילה בקוטב הצפוני.
לא ידעתי אז מה אני יודע עכשיו: שהתינוקות שלך הם תמיד התינוקות שלך, וההורות מפחידה.
אפילו עכשיו, כל השנים אחר כך, לפני שהולכים למיטה, לא משנה כמה אני עייף, אני בודק את הילדים שלי לוודא שהם מכוסים בשמיכות שלהם וישנים בשקט. אבל לא כל כך צליל שהם מתים או משהו כזה. למען האמת, אני די בטוח שאצטרך לנסוע לבתים של ילדיי בלילה כשיגדלו ויחיו לבד כדי לוודא שהם עדיין נושמים.
כהורה יש לי הערכה חדשה למה שאחיי ואני מעבירים את אמי. איך נשארנו בחוץ עד השעה שתיים בלילה כנערים, לא ידענו ולא איכפת לנו שהיא תמיד נשארה ערה עד שהיא ראתה את פנסי המכונית שלנו משתקפים על חלון חדר השינה שלה כשנכנסנו לחניה. לא ידעתי אז מה אני יודע עכשיו: שהתינוקות שלך הם תמיד התינוקות שלך, וההורות מפחידה.
בעלי ואני אחראים בלעדית לרווחת ילדינו. כל בחירה שאנו בוחרים בנוגע למקום מגורים, לאן ילמדו לבית הספר, האם להזין להם דגני בוקר או וופלים לארוחת הבוקר, מעצבת את התוכנית לחייהם. אין אף אחד שאומר לנו כיצד להורות או לאכוף את ההורות הטובה שלנו. זה מפחיד שבאמת אין מי שיחזור עליו אלא את עצמנו בכל מה שקשור להורות.
בתור כתב העיתון לשעבר שהוקצה לפשע ובתי המשפט הכו, ראיתי את עצמי די עבה עור ובלתי ניתן לשינוי. אבל זה היה לפני שהיו לי ילדים.
כשאני מאבד את העשתונות והקללה על בעלי מול ילדי, זה כבר לא רק פוגע במערכת היחסים שלי עם בעלי. זה דוגמה רעה לילדים שלי. אני צריך לבחור כל יום להיות דוגמא טובה. בטח, יש לי את החופש להיות הורה נורא, אבל האחריות להיות טובה. האחריות מפחידה ומפחידה.
אנחנו ההורים בדרך כלל לא מקבלים הרבה אימונים להורות. למעט התפתחות ילדים, לימודי תואר שני, או שמרטפות ותיקות, אין הרבה דרך לחינוך פורמלי של הורות. עלינו ללמוד הורות תוך כדי, אולי עם קצת עזרה מספרי הורות ומאמרים שאין לנו זמן לקרוא. אך לא משנה מהידיעה שאנו נאספים מהמאמרים שאנו מטפשים דרך רגעים גנובים בשירותים או מכיוון שנשארנו ערים מאוחר מדי ובהחלט נתחרט על כך שעשיתם למחרת בבוקר, דבר אחד נשאר: הורות מפחידה.
וכמובן, זהו עולם גדול ויש לבטח חדשות רעות שמגיעות מאיפשהו בכל זמן נתון. בתור כתב העיתון לשעבר שהוקצה לפשע ובתי המשפט הכו, ראיתי את עצמי די עבה עור ובלתי ניתן לשינוי. אבל זה היה לפני שהיו לי ילדים. ברגע שהיו לי ילדים, מישהו יכול ממש לציין את המילה "ילד" והייתי מתמוסס לדלי דמעות. כהורה, כל ילד הוא הילד שלך. כל סיפור חדשות טרגי שמעורב בו ילד גורם לך לחשוב על הילד שלך, וכיצד המחשבה על דבר נורא שקורה להם תנפץ את חייך ללא תיקון.
אני מרגיש אחריות כהורה לא רק לטפל בילדים שלי, אלא גם בעצמי. שני ילדי תלויים בי כדי להישאר בבריאות טובה כדי שאוכל להשגיח עליהם. בדיוק כמו שהילדים שלנו נמצאים במרכז שלי ובעולמו של בעלי, אנחנו במרכז שלהם. מפחיד לחשוב על משהו שקורה לאחד או לשנינו. מי ידאג לילדים שלנו? מי ידאג שתישארו בשבת בלילה ונושמים? זה מפחיד שאנחנו צריכים לתת לילדים שלנו את החופש לחוות שברון לב מ"חבר "לא כל כך נחמד בבית הספר. מפחיד שהחיים מלאים בשיעורים שהם יצטרכו ללמוד בעצמם, מעצמם, ממקור ראשון.
אני מרגיש שהורות היא מוחלטת לחלוטין ואנחנו לא מוכנים לזה. אין להכחיש את זה. ובכל זאת, אנו מסתובבים כמו מאות שנים. ובכל זאת המין האנושי ממשיך ואף משגשג. ברור שאנחנו עושים משהו נכון. אולי החרדה שלנו מההורות היא זו שמשאירה אותנו על אצבעות הרגליים ומבטיחה שאנו עושים את מירב המאמצים לגדל את הדור הבא.
כהורה בפני עצמי למדתי לחבק את הלא נודע. אני לא יודע מה מחר יביא, אבל אני יכול לעשות כמיטב יכולתי לטפל בעצמי ובמשפחתי היום. אני יכול לאהוב את הילדים שלי כל כך עד שהצפייה בחדשות כואבת, אבל עדיין לסמוך שהם יתבררו בסדר. כי בשבילי ההורות שווה כל רגע שנושך ציפורניים, דופקות ברכיים, מזיע בית שחי.
