כשאני חושב על ההנקה בלילה אחד מסוים בולט במוחי: השעה כבר הרבה אחרי חצות ואני מותשת. לא התקלחתי בשלושה ימים ואני מרגיש את שכבת הזיעה הדקה שמכסה את כל מה שצריך להיות כל גופי. השדיים שלי מעורבים וגורמים לי כאבים. כואב לי הגב, כואב לי בזרועותיי, ואני מערסל את בני שזה עתה נולד, מניק אותו בחזרה לישון. אני חושב שוב על הרגע הזה ולמרות שידעתי שאני עושה יפה, מעצים ומעיד אמיתית על יכולותיו הבלתי פוסקות של הגוף הנשי, נדהמתי מההנקה הגסה שגורמת לי להרגיש. בזיכרון הספציפי הזה וברבים האחרים שיש לי, אני לא מרגיש מוסמך. אני אף פעם לא מרגישה שהגוף שלי מסוגל לקסם, או שהוא יפה. לאמיתו של דבר, זה מרגיש דבר אחר. אני חושב שוב על ההנקה ואני רוצה לזחול מעצמי. אני רוצה להיות חופשי.
כמה דקות אחרי שנולד בני הוא צמד לשדי ונרדם בזרועותיי. זה היה יפה, שליו - כל מה שקיוויתי להניק יהיה. זו גם הייתה הפעם היחידה שההנקה לא גרמה לי להרגיש גס. ההחלטה להניק נראתה לי בהתחלה קלה. ידעתי את היתרונות הרבים בהנקה ורציתי לחוות קשר זה עם בני. ובכנות, ההנקה הייתה ההחלטה האחראית ביותר מבחינה כלכלית עבורנו באותה תקופה (ובחירה שהיינו ברי מזל שהיינו יכולים לקבל). אבל ההחלטה להניק את בני גרמה לי להרגיש מגעיל מההתחלה ועד הסוף. הרגשתי מרומה. נגעל. ובמשך תקופה ארוכה ממש, ההרגשה ככה משוועת את השקפותי באמהות לחלוטין.
הרגשתי גס כשבני אכל, הרגשתי גס כשנאלצתי להסיר את החולצה כדי שאוכל להאכיל אותו, הרגשתי גס בכל פעם שנגמרה הפעלת האכלה, כמו שהגוף שלי שימש שוב ושוב.
בהתחלה, ובמשך חודשים רבים לאחר מכן, השוויתי את התחושה הגסה בעקביות שהייתה לי בזמן ההנקה ל- PTSD שחוויתי בכל פעם שהניקתי. כניצול תקיפה מינית, היה לי קשה לנתק את טראומת העבר שלי מהאכלת בני בגופי. השדיים שלי היו, לדעתי, עדיין ישות מינית, שהותקפו במיוחד בגלל המיניות שלהם, וחוסר היכולת שלי לראות את השדיים שלי כתפקודיים הותירה אותי בהרגשה מנותקת לחלוטין. הרגשתי גס כשבני אכל, הרגשתי גס כשנאלצתי להסיר את החולצה כדי שאוכל להאכיל אותו, הרגשתי גס בכל פעם שנגמרה הפעלת האכלה, כמו שהגוף שלי שימש שוב ושוב. לאחר שעברתי את הרגשות הללו וטראומת העבר שלי, דיברתי עם בן זוגי והתרגלתי מעט לרגשות הקשורים להנקה, ה- PTSD שלי הפך לניהול והטריגרים התמעטו. ובכל זאת, ההרגשה "הגסה" התמשכה.
לקח לי זמן ללמוד את זה, אבל אני לא צריך להעמיד פנים שהנקה מהנה או מושלמת עבורי.
בסופו של דבר, הבנתי שהתחושה הזו היא תחושה שלעולם לא התגברתי עליה ולא התרגלתי, לא משנה כמה התאמצתי. בכל פעם שישבתי להאכיל את בני בשדיי, הרגשתי גס. שום מידה של רציונליזציה לא שינתה את הרגשתי, ועם הידע הזה הגיעה ההבנה הכפויה שהרגשה "גסה" תהיה חלק מחווית ההנקה שלי. אפילו לא העובדה שהייתי מספקת לבני תזונה חיונית מנע ממני להרגיש מגעיל. לא רציתי שייגעו בשדיי ואפילו לא ייראו כי ההנקה שינתה אותם. הם נראו זרים וכבר לא החזיקו את הצורה שהתרגלתי לראות. לא רציתי להניק בגאווה בציבור בלי כיסוי, לא בגלל שפחדתי או התביישתי, אלא בגלל שפשוט הרגשתי גסות בכך. מעולם לא הרגשתי עוצמה ובוודאי שמעולם לא הרגשתי אימהית.
נאבקתי בתחושה שהנקה לא הייתה מעשה יפה עבורי. ההרגשה בדרך זו גרמה לי להרגיש לא מספק כאם, כאילו משהו לא בסדר מבחינתי, כאילו זה יסביר מדוע ההנקה גרמה לי להגעיל. לעתים קרובות אני מקווה שאם או כשאני נכנסת להריון ואוולד תינוק נוסף, ההנקה תהיה שונה. הייתי צריך ללמוד שהרגשה גסה לא מפחיתה את חווית ההנקה שלי, וזה בהחלט לא הופך אותי להורה רע. לקח לי זמן ללמוד את זה, אבל אני לא צריך להעמיד פנים שהנקה מהנה או מושלמת עבורי. אני יכול להיות אמיתי לגבי איך שהיה, ועדיין להיות תומך בהנקה. אני כבר לא צריך להעמיד פנים.
במבט לאחור על שבעת החודשים שביליתי בהנקה של בני, למדתי לחייך על הרגשות והרגשות המסובכים שהנקה סיפקה לי. כן, זה גרם לי להרגיש גס, אבל זה גם גרם לי להרגיש נחוש. ההרגשה הגסה לא סיימה את מסע ההנקה שלי וזה לא שינה את המטרה הראשונית שלי להניק באופן בלעדי. זה לא מנע מאיתנו להתקשרות. יותר מכל, ההרגשה הגסה לא הפריעה לי להיות האמא הכי טובה שיכולתי להיות.
